אם בשנת 2018, אחרי כמעט עשרים שנה, שוב יתמודדו בבחירות זה מול זה בנימין נתניהו ואהוד ברק, יהיה זה אירוע תקדימי למדי. שחזור של קרב על ראשות הממשלה שהתנהל בפעם הקודמת כשעל בימת העולם ניצבו מנהיגים כהלמוט קוהל, טוני בלייר, ביל קלינטון וקים ג'ונג' איל, והאמצעי הטכנולוגי המתקדם ביותר היה קלטת וידאו – זה משהו שלא רואים כל יום.
כשאהוד ברק אומר לאמנון אברמוביץ' שהוא מחזיק סקרים טובים, שהוא האדם הבשל והמתאים ביותר להנהגה ושהוא מוכן להתפייס עם גבי אשכנזי למען המדינה – למה הוא מתכוון? ולמה עכשיו?
איש לא לקח ברצינות את הודעות התמיכה המשועשעות של ברק באבי גבאי, ובזמנו ביצחק (בוז'י) הרצוג. הוא לא חולם על קאמבק כדי לכהן כמספר 2 של אזרח מעונב שנולד כעשרים שנה אחריו. מי שהיה כבר ראש ממשלה לא יסתפק בפחות.
מצד שני, הסקרים – חוץ מזה שברק מחזיק – לא מנבאים לו טובות. הוא היה האיש המתאים לישראל של 1999, החילונית יחסית והמאמינה בשלום, שרצתה שינוי. ישראל 2018 או 2019 דתית יותר, חשדנית יותר כלפי הערבים ולא מאמינה בשמאל. ברק אמנם מחזיק בניסיון ביטחוני ומדיני רב, אבל עמדותיו ועברו הופכים אותו מטרה נוחה בהרבה לחיצי התעמולה של הליכוד מאשר גבאי או יאיר לפיד. מה הפלא שנתניהו בוחר לטווח דווקא אותו, ולא את היריבים הממשיים שניצבים כרגע מולו?
גם אם הם מפותלים כמבוך, הדברים מעידים שלפעמים החיים פשוטים: כשברק פתח במתקפת הציוצים שלו וליווה אותה בראיונות אינספור, הוא לא דיבר כאזרח מודאג אלא כמי שמתכנן קאמבק. "מה עשיתי רע שאתה מציע לי את זה?" נהג ברק לענות על השאלה הקבועה אם בכוונתו לחזור. ובכן, נראה שעשה רע. מצד שני, גם כשוך ההמולה קשה עדיין לראות מפלגה חדשה שתקום יש מאין ותצליח להתקרב לעשרים המנדטים שיש בסקרים לגבאי וללפיד. זה נחמד בסקרים ובראיונות, אבל קשה בהרבה במציאות.
לכן כרגע הצהרת הכוונות של ברק פוגעת בעיקר באבי גבאי. דבריו מעידים שיושב ראש העבודה לא נתפס בעיניו כמועמד בעל סיכוי שמצדיק גיבוי שקט מהצד. האינסטינקטים (החדים?) שלו מלמדים שהבחירות קרובות יותר מסוף 2019, מועדן המתוכנן. אבל המילים שלו הן סכין חד בגבו של מנהיג העבודה. כיצד יגיב גבאי?
משחק עדין
הרגע הקשה ביותר של אבי גבאי מאז שנבחר לראשות העבודה לא היה כשהתבטא נגד פינוי יישובים, וגם לא השבוע כאשר אמר שמחנהו שכח מה זה להיות יהודי. הוא אירע ב-30 באוגוסט האחרון, בכנס חינוך גדול בחולון. גבאי הכין נאום סדור על המהפכה הנדרשת בחינוך, נושא שבוער בו. עבר מבזק ועוד מבזק, כותרת התחלפה באחרת, השעות נקפו, אבל איש לא הזכיר את יושב ראש העבודה. אף מפיק לא ביקש ממנו להתראיין.
גבאי, אדם אלמוני למדי עד הקיץ האחרון, שגם עכשיו הרבה פחות ידוע מלפיד, שמח מאז על כל הזדמנות ששמו מעורר רעש. דבר דומה קרה לנפתלי בנט בבחירות 2013, שבהן הפציע. הוא התבטא בזכות סירוב פקודה לפנות יישובים, והליכוד פתח עליו בהפגזה רטורית כבדה. אבל מה שקרה בסקר לאחר מכן הוא שהבית היהודי זינק בעוד שלושה מנדטים: על כל תומך שלא אהב את הדברים נוספו שני מצביעים שעד ההתבטאות לא שמעו את השם בנט.
השאלה אם הפעם הרעש לא רב מדי. האם גבאי לא התעלל יותר מדי בבייס שלו, בבסיס הבוחרים הוותיק? על פי תגובותיו ותגובות יריביו, יש מצב שכן: גבאי התעטף בשתיקה יחסית מאז שפורסמו דבריו בחוג בית בבאר-שבע. מנגד, לפיד מימינו וזהבה גלאון משמאלו חגגו באולפנים. יושב ראש יש עתיד הגיע מאפס לסבא תוך כמה שניות. "גבאי אמר שמי שלא מאמין בא-לוהים הוא לא יהודי", אמר לפיד בקול ישראל, "למה, סבא שלי לא היה יהודי? למה הנאצים ניסו להרוג אותו? אפשר לפנות למרכז, אבל לא צריך לשחזר את הרגעים הכי גרועים של נתניהו". זה קצת משעשע, כי לפיד עצמו חטף בשנה האחרונה משמאל על ניסיונו, לפי הטענה, להיות תואם ביבי.
הניסיון לאסוף קולות בימין הרך ולשמור באותו זמן על הבסיס בשמאל הקשה הוא ריקוד עדין מאוד. שלי יחימוביץ' ביצעה אותו בבחירות 2013 באופן מגושם, שהסתיים בצליעה ובנקע. בניסיון לשבור ימינה היא שברה את המחנה שלה. מצד שני, הרצוג לא ניסה כלל לפנות ימינה, וסיים בפריצת דרך מזהירה לתוך מבוי סתום.
היכן ניצב גבאי ביניהם? סקר מעניין ובלתי תלוי שלא פורסם עד עתה בדק לפני כמה שבועות את תגובות הציבור לאמירתו של גבאי, שלפיה אין מקום לפנות יישובים גם לעת שלום. מקרב בוחרי הליכוד תמכו באמירה 79 אחוזים מול 11 בלבד שהתנגדו, אבל במפלגתו שלו רק 38 אחוז תמכו בה, מול 55 אחוזי מתנגדים. האם האמירה מגדילה או מקטינה את הסיכוי שתצביע לגבאי, נשאלו הנסקרים. בליכוד 25 אחוז אמרו שהסיכוי גדל, ובמחנה הציוני – 27 אחוז שהוא ירד. זה משחק מסוכן על שש נקודות: או שתרוויח מנדטים במקומות שלא הצביעו 'אמת' כבר שני דורות, או שתפסיד במקומות הבודדים שבהם ניצחת.
האמירה הטרייה מהשבוע נפיצה יותר, כי היא נוגעת בקודש-הקודשים האידיאולוגי של השמאל, בתמצית קיומו. לא מדובר כמובן בשאלה היהודית, אלא בתיעוב לנתניהו. לא הציטוט שבחר גבאי בעייתי, אלא המצוטט. להגיד שנתניהו צדק – זה כבר בלתי נסלח אפילו לתומכים ותיקים. מה הפלא שהרצוג, ציפי לבני, יחימוביץ' ואחרים בלעו את הרוק?
ובכל זאת, יש גם תוכן. מדד הדמוקרטיה של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מעיד שגבאי אמר את האמת: בקרב בוחרי השמאל 75 אחוז חושבים שהרכיב היהודי חזק מדי בחיי המדינה, לעומת 21 אחוז בלבד שחושבים כך בימין. מה אתה יותר, יהודי או ישראלי, נשאלו הנסקרים בהמשך. בקרב בוחרי השמאל מיעוט מבוטל של כ-20 אחוז הגדיר את עצמו קודם כיהודי, תמונת ראי של המתרחש בימין.
הטעות של קק"ל
הקרן הקיימת לישראל ניצלה השבוע מגזר דין מוות לשיעורין. קואליציה נדירה התלכדה נגדה: רביב דרוקר ובנימין נתניהו, משה כחלון ויריביו באופוזיציה. התחקירים של ערוץ 10 על הבזבוזים הנוראיים במוסדות הלאומיים הכשירו את הקרקע. כששר האוצר נזקק לכסף הוא נזכר במיליארדים ששוכבים בקק"ל ומרפדים שכבת עסקנים שומנית. כשבכיר בקק"ל אמר לראש הממשלה בשפה בוטה מאוד שאביו, בנציון, היה מאוכזב ממנו לו שמע שבכוונתו להפקיע את כספי הקרן, נתניהו רתח.
נכון שהחוק המוצע לא דיבר על סגירת קק"ל, אבל ברגע שהכנסת הולכת על מהלך כוחני כזה, בניגוד להסכמות ואמנות עבר, סופם של המוסדות הציוניים – שאפשר להתווכח על מידת נחיצותם ב-2017 – היה ידוע מראש.
בסוף זה נמנע בגלל פשרה סבוכה שהוביל ח"כ בצלאל סמוטריץ'. מבחינתו הוא גזר שני קופונים: גם שמירת המוסדות הציוניים, וגם 600 מיליון שקל מכספי קק"ל לכבישים העוקפים ביהודה ושומרון.
תיק לא סגור
אורחים שהזדמנו לאחרונה לקומות הגבוהות של משרדי המטה הארצי חזרו עם התובנות הבאות:
ראשית, כשמפכ"ל המשטרה הודיע לפני כשנה שהחקירה נגד נתניהו תסתיים "בתוך שבועות" הוא אמנם טעה, אבל לא פחות מעניין מזה הוא כיצד ומדוע חשב שהחקירה תסתיים. נראה שהכוונה כבר אז הייתה לדווח על קיומה של תשתית ראייתית נגד נתניהו, אם כי בתיק מצומצם ודל חשדות – אולי עבירה על חוק המתנות, שדינה קנס בלבד. מאז התרחבה היריעה והחשדות העמיקו.
שנית, גורמים בכירים במערכת אכיפת החוק סבורים ש"זה יהיה מוזר מאוד אם מגייסים את ארי הרו כעד מדינה, אבל בסוף לא מעמידים לדין את נתניהו". זה רמז ברור מצידם למי שצריך לקבל את ההחלטות בתיק 1,000 ו-2,000.
שלישית, מחלחלת ההבנה שהעסקתו של ליאור חורב היא טעות טקטית שסיבכה את המשטרה בקרב סמטאות מסובך בזירה הפוליטית. מדוע הקרב הזה מתנהל בחודש האחרון? אולי מפני שחקירת נתניהו בשבוע שעבר תואמה כבר לפני חודש. יש מי שחושדים במשטרה שהפצצת הצעות החוק מבית ביטן-אמסלם, כמו גם ההודעות נגד המפכ"ל וחורב, אינה מקרית.
רביעית, הכרעת המשטרה היא רק היומן של הפרומו של המבוא להחלטה המשמעותית מכולן – זו של היועץ המשפטי לממשלה. החלטה אם להעמיד לדין פוליטיקאי בכיר מורכבת משלושה רבדים: התשתית הראייתית, הפרשנות המשפטית והאינטרס הציבורי. המשטרה אחראית לבדה על התשתית הראייתית, היא חולקת עם הפרקליטות את הניתוח המשפטי ויוצאת מהחדר כשהיועץ דן עם עצמו באינטרס הציבורי.
על התשתית הראייתית אין חולק: נתניהו קיבל מתנות, וגם סידר ויזה לארנון מילצ'ן. בפרשנות המשפטית הוא טוען שמדובר במתנות. המשטרה חושבת שזה שוחד, בפרקליטות עוד מתלבטים. האינטרס הציבורי הוא צומת שעגלת החקירה הכבדה והאיטית טרם הגיעה אליו: האם נתניהו עוד יהיה ראש ממשלה? האם אפשר לסגור תיק מתנות? האם לטלטל את המדינה כולה ולגרור בחירות בגלל תיק גבולי, אם יתברר ככזה? התכתשויות הליכוד והמשטרה ייראו אז כהיסטוריה רחוקה.
