8במוסף ידיעות אחרונות התפרסם לפני שבועיים ריאיון נרחב עם הפסיכיאטר פרופ' גיל זלצמן מבילינסון, הממונה על הטיפול הנפשי שם בחטופים המשתחררים. זה היה ריאיון קודר על ההשלכות הנפשיות ארוכות הטווח של הנפילה בשבי, כמובן במסגרת מסע ההסברה המרתוני בסימן "עסקה עכשיו". בין השאר בישר זלצמן ש"קיבלנו כמה החלטות. ההחלטה הראשונה היא שכאשר השב מגיע אלינו הוא קודם כול ייפגש עם המשפחה שלו בחדר, בלי קהל, בלי מצלמות. הרגע הזה הוא מאוד פגיע ומאוד רגיש".
נו באמת, מי צריך מצלמות בבילינסון כשכל עם ישראל הספיק לחזות בצילומי המפגש הראשון בין המשתחררים למשפחות כבר בגבול הרצועה? אלף פעם התבקשנו להניח לחטופים לפגוש את יקיריהם בגפם, בלי מצלמות, ובסופו של דבר המפגשים התרחשו כמעט בשידור חי, בקלוז־אפ, עם סאונד איכותי. שמץ של אינטימיות לא היה בהם, ודאי לא קורטוב של חוש מידה או טעם טוב. הצילומים המרתוניים נועדו לספק את יצר הריאליטי של המוני בית ישראל, ללבות את ההשתוקקות העממית לשחרורים נוספים, בכל מחיר.
גם שונאי ישראל צפו בעיניים בורקות בשידורים הללו. הם מבינים עכשיו טוב יותר עד כמה החטופים יקרים לליבנו, ובלי ספק יתאמצו לחולל תנאים ליצירת עסקאות עתידיות, יקרות פי כמה. אם הפעם נאלצנו לראשונה לשלם במטבע טריטוריאלי תמורת החטופים, לא רק בפתיחה לרווחה של שערי בתי הכלא כאן, בחטיפה הבאה נידרש לתשלומים שקשה אפילו לדמיין כרגע. האויב המוסלמי כבר הוכיח לנו אשתקד שהדמיון החולני שלו מוחשי יותר מכל הסיוטים שלנו. מרתון חגיגות השחרור בטלוויזיות הישראליות מגדיל באופן מעריכי את תיאבון החטיפות אצלו.
