הייתה זו מסכת ארוכה במיוחד של הסדרת מעמד שר הפנים כמי שבסמכותו לשלול אזרחות או תושבות ממחבלים. הסמכות אומנם ניתנה לו בחקיקה משנות החמישים, אלא שבישראל כמו בישראל, החוק היה לצנינים בעיני בית המשפט העליון, והוא רוקן אותו מתוכן.
דיון מרכזי בעניין עסק בביטול התושבות של פלסטינים שנבחרו למועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם חמאס. רוני בר־און, שר הפנים ב־2006, ביקש לפעול בעניין. הסוגיה נגררה כעשור בבית המשפט, עד שלבסוף, אחרי שלל משפטפטת תרצנית ומתפלפלת בשאלות "הפרשנות התכליתית", "התכלית הסובייקטיבית" ו"התכלית האובייקטיבית" של החקיקה, פסק העליון שבעצם אין לשר סמכות לגרשם.
פסיקה זו היא עוד מקרה מובהק של שרלטנות משפטית, סופיזם שמקדם אידאולוגיה פוליטית, שבשמה פולש ביהמ"ש העליון לתחומי הרשות המבצעת. בנימוקים קלושים ופלספת רדודה, בניגוד ללשון החוק ולצורך לאומי וביטחוני מובהק, חרץ בית המשפט גורלות וסמכויות, וקבע כי הסמכות שיוחסה לשר הפנים בעצם אינה קיימת. בחוק אולי כתוב ששלילת אזרחות או תושבות תיעשה "לפי שיקול דעתו" של שר הפנים, אבל בעצם המשמעות היא לפי שיקול דעתו של בית המשפט, שהרי אין כוח שלטוני בעולם שאיננו של בית המשפט; זהו מושכל יסוד של "הדמוקרטיה המהותית" ו"הפרשנות התכליתית".
על כל פנים, פסק הדין גם קבע שמדובר בסוגיה "מורכבת", ולכן ראוי, ברמת "עקרונות היסוד של שיטתנו" ממש, ש"יזכה להסדרה חקיקתית מפורטת ומפורשת בחקיקה ראשית". שמע המחוקק – וביצע.
כך, אחרי שנים רבות שבוזבזו ומחבלים מורשעים רבים שהרוויחו, חוקק בכנסת ב־2023, ברוב עצום של 95 ח"כים, "חוק לביטול אזרחותו או תושבותו של פעיל טרור שמקבל תגמול עבור ביצוע מעשה הטרור". החוק מבהיר כי מטרתו "לקבוע הליך ייעודי לביטול האזרחות או הרישיון לישיבת קבע… של מי שנדון למאסר בפועל בעקבות הרשעה בביצוע מעשה טרור, והוכח שהוא מקבל תגמול בעד מעשה הטרור מהרשות הפלסטינית או מטעמה".
לכאורה טוב ויפה. סוף כל סוף יגורשו מחבלים נתמכי הרשות הפלסטינית. אלא שכאן מתחילה סאגה חדשה. מאז שחוקק החוק, צה"ל מסרב להעביר את רשימת המחבלים שמקבלים תשלום מהרש"פ. ועדה אחרי ועדה, פנייה אחרי פנייה – בצה"ל הסרבנות והזלזול בשלטון החוק הם הנורמה המחייבת היחידה. לאחר מיצוי הליכים ארוך בניסיון להתגבר על ההתנגדות הבירוקרטית, מצא את עצמו ח"כ עמית הלוי, ממקדמי החוק הנמרצים, מבקש מבית המשפט העליון בקשה פשוטה: להורות לצה"ל לקיים את החוק.
תשובת מערכת הביטחון, המיוצגת על ידי הפרקליטות, מדגימה את לב הבעיה השלטונית של מדינת ישראל. מבחינתם הדרישה שצה"ל יציית לחוק היא חוצפה ממש, "התערבות בסדרי העדיפויות הנוגעים לאופן הפעלת הכלים המסורים לרשות המבצעת". בנוסף, לטענתם מדובר ב"מידע חסוי רגיש ביותר, שאופן ועיתוי השימוש בו מורכבים מאוד". ומכיוון שמדובר במידע לכאורה סודי, הם "נכונים להרחיב בנושא במסגרת דיון חסוי, במעמד צד אחד". כלומר, ללא העותרים.
בית המשפט לא קובע בענייני ביטחון, "רגישים" או לא. אין לו גרם סמכות והבנה בנושא. זהו ביטוי לעוד רמיסה של שלטון החוק והפרדת הרשויות
צריך לומר מיד: הבקשה לדיון חסוי היא חרפה. הסוגיה פה מנהלית ומשפטית, ופשוטה להפליא. אם יש נימוק מנהלי או משפטי שבשלו צה"ל מסרב לקיים את החוק, הוא צריך להיות מושמע בהליך. אם יש נימוק אחר, "רגיש" וביטחוני, שאיננו מנהלי או משפטי, המקום היחיד שבו הוא רלוונטי הוא מול נבחרי הציבור מהרשות המבצעת. בית המשפט לא קובע בענייני ביטחון, "רגישים" או לא. אין לו גרם סמכות לכך, אין לו שמץ הבנה בנושא, וזהו ביטוי לעוד רמיסה של שלטון החוק והפרדת הרשויות.
למעשה, הפרקליטות מבקשת שבית המשפט יתפקד כמעין שר־על לענייני מידור שרים מחומר שמצוי בידי הבירוקרטיה, בנימוקים לא משפטיים. מדובר בחרפה דמוקרטית. אבל נחשו מה? בית המשפט עט על ההזדמנות כמוצא שלל רב. בדיון הבהיר יצחק עמית, הנשיא הלא־חוקי של העליון, שאם העותר יסרב לדיון במעמד צד אחד, כלומר, לדיון שבו הפקידים יסתודדו ביניהם ללא נבחרי ציבור, הטיעון המנהלי שלו יוחלש.
זו טענה מופרכת; אין נימוק סודי לא משפטי שמכשיר הפרת חוק ומנהל תקין. אבל האיום הברור עשה את שלו, והפקידות זכתה לדיון חשאי עם השופטים. בית המשפט, שוב, הפך את עצמו לשר־על. איננו יודעים עדיין מה יפסוק, אבל ההליך כולו הוא חוכא ואטלולא. הכנסת מחוקקת חוק ברוב עצום, בקונצנזוס חוצה מפלגות, אבל הפקידים עושים יד אחת ביניהם לסכל את מימוש החוק, ובית המשפט שמח לנכס עוד סמכות שלטונית בנימוקים "סודיים" שאינם מעניינו. האירועים הללו כל כך לא דמוקרטיים, ש"רפובליקת בננות" היא מחמאה לאופן שבו מתנהל בית המשפט.
סמכות ללא אחריות
אחד הנימוקים הידועים של חסידי האקטיביזם וביטול הפרדת הרשויות, הוא שהסמכויות המופרזות של בית המשפט מוצדקות מפני שהכנסת חלשה מדי. המקרה הנוכחי מוכיח עד כמה הטענה הזו היא כסות ובדיה. במקרה מובהק שבו בית המשפט צריך לגַבות את הכנסת בפיקוח על הרשות המבצעת, שמסרבת לקיים את החוק, השופטים משתפים פעולה דווקא עם הפקידות והופכים את הכנסת לאסקופה נדרסת. שוב מוכח שבית המשפט לא דואג למעמדה של הכנסת. להפך, הוא עושה כל שביכולתו כדי להחלישה עוד יותר.
ונקודה נוספת בולטת כאן. בית המשפט עושה הכול כדי לקבל סמכות בסוגיות ביטחוניות שאינן מעניינו, אבל שוב הוא דואג לעשות זאת מאחורי הקלעים, באופן כזה שלכאורה מנתק אותו מתוצאות פעולותיו. כאשר מגיעים המחירים של התערבותו בסמכויות הרשויות האחרות, הוא וחסידיו בורחים מאחריות עוד לפני שמספיקים לומר "פרימטר".
איך הדברים אמורים לעבוד בעולם דמוקרטי סביר? נניח שלפקידות יש דאגה ביטחונית כלשהי מגירוש מחבלים. אין באפשרותה לעבור על החוק; את רשימת המחבלים חובתה להעביר לשר הפנים. אבל עליה להעלות את דאגתה בפני שר הביטחון, שידאג ששר הפנים יכיר את הסכנות. במקרה הצורך אפשר לערב את ראש הממשלה והקבינט. ואם הרשות המבצעת מחליטה בכל זאת לבצע? כך יהיה. אבל בישראל אין חוק, אין ממשלה ואין כנסת. יש פקידות ובית משפט, ששולטים במדינה בדיונים חשאיים.
