דונלד טראמפ מדבר שטחי. מילים פשוטות, לפעמים פשטניות עד גיחוך. אבל מתברר שעדיפה תמונה ילדותית, יצירתית, צודקת ולא מתוחכמת, על הררי ניואנסים ופלפולים שסופם המשך שלטון חמאס בעזה. באוצר המילים המוגבל של טראמפ הכול ביוטיפול והכול סימפל. יש רעים ויש טובים. ישראל נהדרת, עזה היא גיהינום, ומרבית תושביה האומללים יעברו ממנה לצמיתות. הוא מפנטז בקול על יישוב מחדש של העזתים ב־4־5 מדינות, ומתכנן ריביירה שטופת שמש בין עזה לרפיח. הבוץ העזתי שוב יהיה חולות זהובים. הנשיא שזמם לספח את קנדה ולהשתלט על גרינלנד, מתכנן עכשיו למשול בעצמו בעזה. לא ממשל צבאי ישראלי, אלא אמריקה. המנדט בדרך, והכאוס הוא הסדר העולמי החדש. בלגן מאורגן.
מי שנכווה בריקודים בהשקת תוכנית המאה וחגיגות ה"ריבונות ביום ראשון", יהיה זהיר גם בחזון החדש שטרם זכה למיתוג ראוי (מי אמר התנתקות?). אבל עצם העובדה שנשיא ארצות הברית מציב במרכז הבמה העולמית תוכנית לטרנספר נרחב מרצון, של כלל תושבי עזה, לצמיתות, היא תפנית אסטרטגית במזרח התיכון. אי אפשר להפריז בחשיבות הרגע שבו לראשונה מוצג חזון, גם אם תיאורטי, שמהווה אלטרנטיבה לרעיון המדינה הפלסטינית.
הנימוקים של טראמפ הם לכאורה נדל"ניים: הוא משתמש בהרס הנרחב בעזה, וגם בפוטנציאל העצום של פיסת האדמה הים־תיכונית, כדי לנמק מה שרוב הישראלים הבינו סופית בשבעה באוקטובר. אין מקום בין הירדן והים לשתי מדינות, ועזה ותל־אביב לא יכולות לשכון בשלום על אותה רצועת חוף.
בתום החגיגות תידרש הממשלה להכרעה: תשלום במזומן, כולל נסיגה מפילדלפי והישרדות של חמאס, בעד צ'ק ענק, דמיוני, של פתרון לבעיית עזה בטווח הארוך
אם טראמפ רק רצה להבהיל את מדינות ערב כדי שיפתחו את הארנקים לשיקום עזה, או לדרבן את ישראל להשלים את השלב השני של העסקה, הוא יכול היה להסתפק באמירות כלליות ועמומות יותר. המחויבות החוזרת שלו לרעיון, כמו גם עדותו העקבית על לימוד הפרטים, מעידים כמה הנשיא מאוהב ברעיון של עצמו, גם אם מישהו אחר רתם אותו אליו. היו לו בעבר עוד רעיונות כאלה – כמו שלום עם צפון קוריאה – שנזנחו באותו אופן שבו נשלפו. רק השבוע למדנו משהו על הדיפלומטיה החדשה של הנשיא שפותח מלחמות סחר ומסיים אותן לפני נעילת הבורסה. וכל זה כשהוא במשרד רק שבועיים.
לא קפץ על העגלה
שפת הגוף של ראש הממשלה הייתה מאופקת יותר. דרוכה, לפעמים אפילו מופתעת. נתניהו, אגב, הקפיד לא לקפוץ על עגלת הטרנספר בעצמו. אולי גם משיקולי הדין הבינלאומי, שלא מאפשר לראש ממשלת ישראל את מה שנשיא ארצות הברית יכול להרשות לעצמו. אולי גם בגלל ההשלכות על היחסים בשני גבולותינו הארוכים עם ירדן ומצרים, שמבועתות מהרעיון. גם בירושלים אגב היו מעדיפים מדינות רחוקות יותר, אם הדברים יתגלגלו למעשים.
נתניהו, שזכה לכל כיבוד אפשרי מהצוות של טראמפ, מלבד הזזת הפגישה אל שעות הפריים־טיים הישראלי, יודע שאחרי האופוריה המוצדקת נשארנו עם כמה מסקנות מעשיות, נזילות ובעירבון מוגבל, כמו כל דבר בלונה־פארק של טראמפ. דווקא שתי התחנות שסומנו מראש, טהרן וריאד, בינתיים בהמתנה: טראמפ, לאכזבתו המוצנעת של נתניהו, לא מתכוון להוביל בקרוב מהלך צבאי התקפי נגד איראן, אלא מעדיף מסלול של לחץ כלכלי שבסופו הסכם גרעין עדכני.
נדמה שגם הנורמליזציה עם סעודיה, שנחשבה מטרת־העל של הנשיא בדרך לפרס נובל, התרחקה מעט. האאוטינג הטראמפי בעניין הוויתור של בן־סלמאן על מדינה פלסטינית דחק את הסעודים להתחייב פומבית מחדש לתנאי הזה כבסיס ליחסים עם ישראל. גם נתניהו הבהיר שהשלום המיוחל ההוא יגיע רק אחרי מיטוט מלא של חמאס, ולא מיד.
טראמפ צייר אופק מסעיר אבל רחוק. גם גדולי התומכים בחזון שלו יודעים שדרושות יותר מארבע שנות קדנציה כדי לממש אותו. אבל עוד הרבה לפני שמישהו ינסה להתחיל לתרגם את הדיבורים למעשים, בטווח המיידי טראמפ מצפה מישראל להיצמד לעסקת החטופים עד האחרון שבהם. לכן, בתום החגיגות ממשלת ישראל תידרש להכרעה קשה: תשלום כמעט מיידי במזומן – עם השלמת שלב ב' של העסקה, כולל נסיגה מפילדלפי והישרדות של חמאס – תמורת צ'ק ענק, דמיוני, של פתרון לבעיית עזה בטווח הארוך. חזון שנותן פרופורציות חדשות לפרטי ההסכם עם חמאס, אבל איש לא ערב שיתגשם.
סטייק שהתהפך
במפלגתו של סמוטריץ', שבדיעבד טוען שהיה שותף מלכתחילה למהלך הנרקם, טוענים שגם שלב ב' ייראה אחרת מהעסקה המקורית, או לא יקרה. איך בדיוק? קשה לדעת. טראמפ ענה על שאלות בנדיבות, אבל לא הציג פרטים לגבי הסוגיה הבוערת ביותר: איך מביאים את יתר החטופים וגם מבטיחים שחמאס לא יישאר בשלטון. עם כל הכבוד, ויש, לאופק של המזרח התיכון בעוד שלושים שנה, המציאות תופיע בדלת בעוד שלושים יום. וכאן טראמפ מגלה אולי עורמה פוליטית יוצאת דופן, או סתם שליפה מדויקת, כשהבטיח לקיים את הדיון על סיפוח יו"ש בעוד ארבעה שבועות, תאריך שבמקרה יוצא קצת אחרי תחילת השלב השני של העסקה. עוד סיבה שתתמרץ את סמוטריץ' להמתין בתוך הקואליציה. שר האוצר, שבשבוע שעבר דיבר בקול על אפשרות הפלת הממשלה אחרי העברת התקציב, כבר מזהיר מזעזוע של ממשלת הימין אף ששחרור המחבלים הצפוי בשלב הבא יהיה קשה עוד יותר. בן־גביר מתחיל להתחרט בקול שנטש אותה.
את משבר הגיוס טראמפ לא יכול לפתור לנתניהו, אבל הדינמיקה החדשה היא מתנה גם מול החרדים. השאלה היא אם גם האדמו"ר מגור ייסחף בהתרגשות ויניח לגולדקנופף לכהן בממשלה עם תקציב ובלי חוק גיוס. גם אם יורה לו לפרוש, בבצ'יק יוכל להישאר במשרד השיכון. בדיוק כמו שחנמאל עדיין בביטחון הלאומי, אפילו שבן־גביר כבר לא. בכל מקרה, הסיכויים לצליחת המשבר השתפרו בינתיים. סטייק שהתהפך פעם אחת יכול להתהפך שוב. עד אז, אווירת ההתפרקות הקואליציונית התחלפה בתנופה אמריקנית סוחפת. עוד יותר טראמפ ועוד יותר טראמפ.
