ולפעמים בעיות מורכבות נפתרות בשכל ישר. העקוב נהיה למישור, הסיבוכיות מותרת, הקשר הגורדי מבותק. "אין תוחלת לכיבוש הרצועה בלי העתקת האוכלוסייה שלה למקום אחר, שבו היא תחיה תחת ריבונות אחרת וסיפור מארגן אחר", כתבתי פה שבוע אחרי טבח שבעה באוקטובר. "אפשר לכבוש את הרצועה ולהרוג את כל מנהיגי חמאס, אבל חמאס הוא קודם כול רעיון, ואי אפשר להרוג רעיון".
כתבתי אבל לא באמת האמנתי. לא שיערתי שהפתרון לחבל הארץ המדמם הזה יכול להיות כה פשוט. לא האמנתי בבנאליות של הגאולה, ובטח לא דמיינתי שהמבשר שלה יהיה לא אחר מדונלד טראמפ. "חיוורא ג'ינג'י דבי רֶבִּי", המוכיח שוב שהמנהיג הכי משוגע של העולם הוא גם פותר הבעיות הכי יצירתי שלו.
הוספתי אז כי "המסקנה הזו מגלגלת לפתחה של ישראל משימה עצומה: הצדקה מוסרית פנימית ובינלאומית של מהלך לאומי לעידוד הגירה עזתית. זוהי משימה עצומה כי המערב התרגל לחשוב על עידוד הגירה כעל הפשע הקולוניאלי הגדול ביותר, והוא יצטרך לעבור מהפכה תודעתית כדי להבין שזהו הפתרון שהוא גם המוסרי ביותר וגם ההומני ביותר".
רצועת עזה היא ארץ קללה, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. "שיקום" של הרצועה על אוכלוסייתה רק יפתח את מעגל הדמים מחדש
זוהי עודנה משימה עליונה במעלה, כי למרות התמיכה הבהירה והחד־משמעית של המעצמה הגדולה בעולם, כדי להפוך את הבשורה על פי טראמפ לתוכנית עבודה המתממשת במציאות, החברה הישראלית חייבת לזהות ולנסח מחדש את המצפן המוסרי שלה. זהו תהליך פנימי החיוני לשמירת לכידותנו בפתח הימים ההיסטוריים העומדים לפנינו, וגם תהליך חיצוני מול אירופה ושאר העולם. כרגע הם מגיבים לטראמפ בהלם, בהמשך הם עשויים לקום ולהילחם על הסדר הישן.
לא אחזור על הטיעונים שפרסתי פה אז, אתמקד בנקודה חשובה אחת בפרספקטיבה של הדין הבינלאומי. התרומה החשובה ביותר של ארה"ב לעיצוב הדין הבינלאומי היא המשגת "הזכות להגדרה עצמית". זה קרה בינואר 1918, במסגרת נאום 14 הנקודות של הנשיא וודרו וילסון, סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.
לקבוצות אתניות או לאומיות ישנה זכות להגדרה עצמית, קבע אז הנשיא האמריקני. זוהי זכות הניתנת לעם או לאוכלוסייה מקומית להחליט באופן חופשי ובלא התערבות חיצונית על אופי השלטון הרצוי להם ועל האופן שבו הוא יתממש. הנגזרת המיידית היא חובה על המדינות השכנות לכבד את הזכות הזו, ולא לפלוש לטריטוריה של עם אחר או ליטול ממנו את השלטון.
הזכות להגדרה עצמית היא הרחבה של זכויות הפרט בליברליזם; האדם הוא מטרה ולא אמצעי, ולכל אדם ישנה זכות לחיים, לחירות ולקניין. המהפכה הליברלית הייתה גם מהפכה פוליטית, שלפיה במקום שהפרט ישרת את השליט, השליט ישרת את הפרט. השלטון במשטר דמוקרטי נועד לאפשר לאדם הפרטי לממש את חירותו ואת מאווייו במינימום התערבות חיצונית.
אבל הפרט איננו אטום בודד, מולקולה משייטת, יצור חסר פנים וזהות החי בתוך בועה מנותקת. לכל אחד מאיתנו ישנם כמה מעגלי זהות: המעגל הפרטי, המעגל המשפחתי, המעגל הקהילתי, המעגל הלאומי והמעגל האוניברסלי. כדי לממש את עצמנו באופן מלא אנו זקוקים להכרה בשייכות הלאומית שלנו ובזכויות הנגזרות ממנה. זהו הבסיס המוסרי של הזכות להגדרה עצמית. לכן קבע וילסון שכאשר אומה פולשת לשטחה של אומה אחרת וכובשת ממנה שטח, היא פוגעת בזכות הקניין הלאומי שלה, כפי שראובן הגוזל את ביתו של שמעון פוגע בזכות הקניין הפרטי שלו. אבל מה קורה במקרה של סתירה בין הזכויות?
ישראל, בצדק היסטורי גמור, מעולם לא קיבלה את הטענה שלפיה יש לפלסטינים זכות להגדרה עצמית קולקטיבית בארץ ישראל. אבל גם לשיטת מי שמאמין שישנה זכות כזו, שלטון חמאס ברצועת עזה הוא החריג המובהק. אחרי שבעה באוקטובר ברור לכל בר־דעת שכל מהותה של הלאומיות הפלסטינית היא שלילתה של מדינת ישראל. זה לא סעיף נוסף במצע שלה, אלא כל מגמתה ותעודת חייה. המהות הזו משליכה עליה עצמה פנימה, כי הנכונות של הפלסטינים לשלם כל מחיר בחיי אזרחיהם למען פנטזיית הג'יהאד, הובילה למצב שההגדרה העצמית הקולקטיבית הפלסטינית לא רק שאיננה תומכת בזכות הפרט הפלסטיני, אלא סותרת ומאיינת אותה.
טבח שבעה באוקטובר הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת של הניסוי המופקר של אריאל שרון, שהעניק לפלסטינים ברצועה זכות דה־פקטו להגדרה עצמית. מימוש הזכות הזו הוביל את עזה לחורבנה. אין היום בעולם מקום נורא יותר לחיות בו מאשר רצועת עזה. תינוקות בעזה נולדים לתוך מציאות שחורה שאין בה דבר מלבד רצח ודם, עוני ובערות. רצועת עזה היא ארץ קללה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. "שיקום" של רצועת עזה על אוכלוסייתה רק יפתח את מעגל הדמים מחדש. רצועת עזה היא ההוכחה שזכות ההגדרה הקולקטיבית הפלסטינית מרסקת את הזכות של הפרט הפלסטיני לחיים ולחירות.
וכאן אנחנו מגיעים לטענה המוסרית: לב ליבו של הליברליזם הוא ההכרה התנ"כית בכך שכל אדם נולד בצלם א־לוהים והוא זכאי לחיים ולחירות. מאחר שהזכות להגדרה עצמית היא קומה נוספת על הזכות הפרטית – קומה שנייה שנועדה לשרת את הקומה הראשונה ולא להחליף אותה – במקרה של סתירה בין השתיים, הזכות הפרטית גוברת.
אם יש ברצועה "חפים מפשע", הדרך היחידה של העולם המערבי להעניק להם אופציה לחיים שפויים היא להוציא אותם החוצה לחיים תחת ריבונות אחרת. למהול אותם באוכלוסייה שחייה חיים נורמטיביים, יוצאת ללמוד ולעבוד, מתפרנסת בכבוד, וחיה חיים בעלי משמעות. עבור "העם שבשדות" ברצועת עזה זהו חסד אנושי טהור, מימוש של החזון הליברלי. זוהי, בתמצית, הבשורה על פי טראמפ.
