אין מה לומר, זאת הייתה מסיבת עיתונאים שתיכנס לדברי הימים לא רק של המזרח התיכון אלא של העולם כולו. חשיפת תוכניתו של דונלד טראמפ לפינוי עזה ושיקומה הכתה בתדהמה את כל שומעיה. אבל בצניעות המתבקשת אפשר לומר שחלקים מן התוכנית בגלגולה הראשון, כולל שורת מלונות על חוף עזה, אי מלאכותי וקזינו צף, הופיעו במדור הזה כבר לפני חמש שנים. ליתר דיוק, ב־24 באפריל 2019. זה היה קטע שדלינו מתוך מסיבת עיתונאים שנערכה שנתיים קודם לכן במאר־א־לאגו. כבר אז, הרבה לפני 7 באוקטובר, טראמפ ביטא את התחושה שעזה היא גיהינום המאיים על מדינת ישראל ודורש פתרון מחוץ לקופסה.
"ישראל, רבותיי, בצרות", אמר אז הנשיא. "היא כבר לא מנצחת, לא צבאית ולא כלכלית. זה נורא. אני לא מבין, היו כל כך הרבה משאים ומתנים, אבל איכשהו לא מצליחים להגיע לעסקה עם הפלסטינים. כל כך הרבה מוות ואלימות, אני לא תופס את זה. זה לא מדע טילים. הם דוקרים שם זה את זה, כאשר הפתרון מובן מאליו: ישראל זקוקה לחומה, ואנחנו נעזור לה לבנות חומה. זו תהיה חומה גדולה ויפה".
כבר בשלב הזה התייחס טראמפ לנתניהו כשותף האולטימטיבי, הפגין ידע בפוליטיקה הפנימית של ישראל, והסביר שאין בעולם מי שיכול להגשים את התוכנית חוץ ממנו עצמו. הוא נועד לכך. "אני יודע, נתניהו מאה אחוז בעד. אני מכיר גם את בוז'י הרצוג, בחור מצוין. למרות שאומרים עליו שהוא חלשלוש, גם הוא בעד. ומי יודע לבנות יותר טוב ממני, הא? ולא נעצור שם. זה הדיל הכי קשה בעולם, אבל נבחרתי לעשות זאת. חומה לא תספיק. צריך שער בחומה. והשער יוביל לרצועה חדשה, יוקרתית ומפוארת של מלונות וקזינו. עזה תהיה 'סטייט אוף דה ארט'. נבנה קזינו. לא אחד, הרבה. ואולי גם כמה מסלולי גולף. אמנם אין שם הרבה דשא, אבל נוכל לקנות דשא מלאכותי שייראה טוב…".
כן, בשלב הזה טראמפ לא ממש הבין עם מי יש לו עסק. והאמת, גם בישראל לא. איש לא יכול היה להעלות על דעתו שבתוך שנים ספורות חמאס יוציא לפועל תוכנית סדורה לרצח 1,200 ישראלים בבוקר חג אחד, ומדינת ישראל תעמוד על סף סכנה קיומית. איש גם לא יכול היה לדעת שבתגובה עזה תשוטח, ותהפוך במילותיו של טראמפ ל"אתר הריסה אחד גדול". באותו שלב טראמפ נשמע עדיין קליל כזה, אף שהקונספט הנוכחי כבר הכה שורשים. "כדי לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני", הסביר, "עלינו להביא קצת לאס־וגאס למזרח התיכון, קצת זוהר. עדיף שיתחילו לשחק שם בקוביות מאשר לנופף בסכינים. איש עוד לא מת מזריקת ז'יטונים סביב שולחן הרולטה. אז זו התוכנית: לבנות חומה, לפתוח שער בחומה, לבנות קזינו וקומפלקס מלונות. נהפוך את מה שקוראים 'השטחים הכבושים' לרצועת חוף מקסימה".
נשמע מגוחך, פנטזיונרי, חלומות בהקיץ? ייתכן, אבל אז כמו עכשיו, טראמפ משוכנע שהוא יתגבר על הכול. "אתם התקשורת, כולכם חלאות, תאמרו: טראמפ מגוחך. הסכסוך הוא על שטחים, דת וזכויות אדם, זה לא משהו שאפשר לפתור באמצעות קזינו. אבל אתם טועים. בניתי הרבה מלונות בימי חיי, תוכניתי תייצר הרבה מקומות עבודה, וישראל שוב תהיה גדולה… אני מצפה להצלחה מהירה, גם אם יהיה עליי לנעול את נתניהו ועבאס בחדר באחד ממלונות טראמפ ולהכריח אותם לקרוא את ספרי 'אומנות העסקה'. בתוך שישה חודשים הם ילחצו ידיים על מדשאות הבית הלבן".
טראמפ יצטרך להתגבר על הרבה יותר מהתקשורת. הוא יצטרך להתגבר על ירדן ועל מצרים, על המלך עבדאללה, על הנשיא א־סיסי ועל הליגה הערבית, שכולם דחו על הסף את רעיון העברת תושבי עזה. יותר מכול הוא יצטרך להתגבר על ההתנגדות בריאד, על יורש העצר מוחמד בן־סלמאן שלא אהב את האאוטינג שעשה לו טראמפ, כשאמר בצורה הכי פשוטה וברורה שהסעודים לא באמת דורשים מדינה פלסטינית, רק כדי לקבל מיד תגובה חד־משמעית שאומרת ההפך.
הלם ומורא
בכל מקרה, ברור שלא מדובר בגחמה אלא בתוכנית שמתגלגלת ומתפתחת כבר שנים, עד הימים האחרונים ממש. גם ההתנגדות הייתה צפויה מראש, ובבית הלבן מוכנים לה ולא מתרגשים ממנה. עכשיו מתחיל שלב השכנוע, והוא יגיע טיפין טיפין. בשבוע הבא יגיע המלך עבדאללה לבית הלבן, ובעוד שבועיים ינחת בוושינגטון גם א־סיסי. הם כנראה יגיעו כבר עם הצעות חלופיות. במיוחד לאחר שטראמפ הדגים בשיטת "הלם ומורא" מול מקסיקו, קנדה, פנמה וקולומביה שהוא לא מקבל "לא" כתשובה לדרישותיו. א־סיסי והמלך יודעים: ירדן ומצרים לא יחזיקו מעמד בלי סיוע אמריקני. במדינות ערב תתחיל עכשיו התרוצצות, הליגה הערבית תתכנס לדיונים. אחרי שיוציאו הרבה אוויר חם, יתכנסו כנראה לתוכנית עבודה כלשהי שבלי ההלם של טראמפ לא הייתה באה לעולם. מי שצריך להיות מודאג בינתיים אלו שתי חברות האבטחה האמריקניות, שעלולות להתמודד עם ניסיונות חטיפה על ידי גורמים עזתיים בניסיון להשפיל את טראמפ. אנו עשויים עוד לצפות בהצגה שבה חמאס משיב לטראמפ את החטופים האמריקנים.
"כדי לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני", הסביר טראמפ באפריל 2019, "עלינו להביא קצת לאס־וגאס למזרח התיכון, קצת זוהר. נהפוך את מה שקוראים 'השטחים הכבושים' לרצועת חוף מקסימה"
מעבר לציטוטים שהבאנו בדבר החזון הראשוני של טראמפ לעזה, האמת היא שברשת מסתובב מידע בכיוונים הללו כבר חצי שנה לפחות. באוגוסט האחרון ראיין ד"ר קובי ברדה בהסכת המשובח שלו "אמריקה בייבי" את פרופ' ג'ו פלצ'מן, מומחה לכלכלה, משפט ויחסים בינלאומיים. השניים שוחחו על תוכנית שגיבשה קבוצת מומחים לפיתוח עזה כמודל כלכלי מבוסס השקעה בינלאומית בשיטת BOT (בְּנה, תפעל, העבר). התוכנית לבניית עזה כעיר־מדינה בעלת אוטונומיה עירונית, אומצה על ידי אנשים בסביבתו של מי שהיה אז המועמד הרפובליקני לנשיאות.
על פי החזון שהציג השבוע טראמפ, עזה תהפוך לריביירה בינלאומית לחופי הים התיכון, שיחיו בה אנשים "מכל העולם", כולל פלסטינים. בקו החוף ייבנו אתרי נופש ומלונות יוקרה, ומזרחה להם רבי קומות שבהם יגורו תושבי המקום. את הפיתוח תעשה ארה"ב על בסיס השקעה לטווח ארוך, בשיתוף "מדינות עשירות מאוד" כדברי טראמפ, והכוונה בעיקר לסעודיה, איחוד האמירויות וקטאר. אם משהו מכל זה יחצה את רף הדמיון בדרך למציאות, טראמפ יוכל לבנות לא רק מלונות וקזינו צף. עם הכמויות האינסופיות של פסולת בניין ברצועה, יש מספיק חומר גלם לבניית שורה של איים עם מגדלי פאר בנוסח דובאי.
הקטע המסובך בכל החזון המפואר הזה הוא פינוי 1.7 מיליון פלסטינים. מי ירצה אותם, לאן הם ילכו, ואיך כל זה יתיישב עם העקרונות הבסיסיים של החוק הבינלאומי. טכנית, איך אפשר בכלל להוציא מספר כזה של אנשים ולקלוט אותם במקומות אחרים. על פניו זו אכן משימה הרקוליאנית. אך באופן אירוני למדי, פינוי האוכלוסייה מצפון הרצועה לדרומה על ידי צה"ל מוכיח שהעניין ישים למדי ובתוך זמן קצר. ואם מדובר על פינוי וקליטה ברמה מדינתית, כולל אכלוסם של הפליטים, מדינת ישראל כבר הוכיחה שזה אפשרי, כאשר בשנות התשעים היא קלטה יותר ממיליון מהגרים מברית המועצות ומאתיופיה. תחילה בקרוונים ובהמשך בדירות קבע. כלומר, הבעיה אינה ביישום. מעשית הכול אפשרי.
השאלה היא איזו גרסה נכון לייצר בעזה. האם פינוי טוטאלי של 1.7 מיליון איש למדינות שכנות ואחרות כמו שמציע טראמפ, או סוג אחר של פתרון, רדיקלי פחות. גם אצל מי שמתלהב, התחושה היא שמדובר ברעיון אפוי למחצה במקרה הטוב. השאלה היא מתי התווסף האלמנט של פינוי עזה מיושביה. על פי הוול סטריט ג'ורנל, הרעיון הונח על שולחנו של טראמפ ממש בימים האחרונים, כאשר החלו לתכנן את הפסגה עם נתניהו. טראמפ שיתף ברעיון רק את יועציו הקרובים ביותר.
היהלום שבכתר
מול תוכניתו של טראמפ לפינוי עזה והפיכתה לדובאי על הים התיכון, מסתובבת בשטח תוכנית קצת יותר קונבנציונלית של הקואליציה לביטחון אזורי, שהושקה בחודש שעבר במוזיאון העם היהודי תחת הכותרת "תוכנית מגן אברהם לסדר אזורי חדש במזרח התיכון". היוזמה מאגדת קבוצה של כמאה אנשי ציבור, ביטחוניסטים, דיפלומטים ובכירים במשק הישראלי, ומשלבת בין ההזדמנויות המזרח־תיכוניות שפותח עידן טראמפ ובין המהלכים הדרושים להשלמת עסקת החטופים. על פי סקר שערכו אנשי המיזם בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי, רוב מוחלט של הישראלים, 72 אחוז, תומכים בתוכניתו של הנשיא טראמפ הכוללת את החזרת החטופים, הפסקת המלחמה, נורמליזציה עם סעודיה, קואליציית מתונים נגד איראן ומסלול היפרדות מהפלסטינים הכולל פירוז מוחלט של עזה ושטחי יהודה ושומרון.
תא"ל (במיל') אודי דקל, הנמנה עם מייסדי הקואליציה לביטחון אזורי, מעריך באוזנינו כי שיחותיו של טראמפ עם א־סיסי ועם המלך עבדאללה, שבהן התבקשו לקבל לשטחם את פליטי עזה, הן רק ההתחלה. "זו דרכו של הנשיא להפעיל על המדינות לחץ שיגרום להן להתחיל להיות מעורבות בעזה באופן משמעותי יותר, ולפעול באופן הרבה יותר נחרץ כדי שחמאס לא ישלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה", הוא אומר. "עליהן ליטול יותר אחריות לקראת ניהול הומניטרי, ובהמשך גם ניהול אזרחי".
משהו בכיוון הזה אכן מתחיל לזוז. המצרים מעורבים כבר עכשיו בבידוק בציר נצרים דרך חברה מצרית פרטית, שהיא ככל הנראה "פרונט" של המודיעין המצרי. מעבר לזה, בבוקר שאחרי פסגת טראמפ־נתניהו דיווחה רשת סקיי ניוז בערבית כי ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, מוחמד מוסטפא, ייפגש בקרוב בקהיר עם עמיתו המצרי מוסטפא אל־מדבולי, וידון עימו ב"הקמת ועדת ניהול לעזה ובהכנות לקראת תהליך שיקומה של הרצועה". האם זה אומר שטראמפ הצליח לייצר את הזעזוע הדרוש כדי להניע פעולה בשטח, מתוך הבנה שמה שהיה לא יהיה עוד? ימים יגידו.
מעבר לנושא העזתי, "תוכנית מגן אברהם" מכירה בכך שנכון להיום אין כל היתכנות למדינה פלסטינית, אך מתחייבת לפעול עם שותפות אזוריות ועם ארה"ב למסלול היפרדות מהפלסטינים. התוכנית קובעת גם עקרונות ליישום ואכיפה של ההסדרה בדרום לבנון, ולרתימת כוחות אזוריים לייצובה של סוריה והפיכתה לחיץ בין ישראל ובין הציר האיראני. ונוכח עלייתה של טורקיה ככוח אזורי בעיצוב הסדר העתידי בסוריה, מדגישים מחברי התוכנית גם את הצורך החיוני בכינון ערוץ תקשורת פתוח עימה – מטלה רגישה ומורכבת אך חיונית. בתחום האיראני מתמקדת התוכנית במצור על איראן ובמניעת התגרענותה, ובנוגע ליחסים עם סעודיה המטרה היא יצירת נתיב מהיר לנורמליזציה, להעמקת קואליציית המתונים האזורית ולהרחבת מעגל הסכמי אברהם. אחת המדינות ששמה עלה לאחרונה כמועמדת להצטרפות היא אזרבייג'אן, מדינה מוסלמית שיעית הגובלת בטורקיה ובאיראן, שלישראל יש עימה יחסים כלכליים וצבאיים משמעותיים לצד יחסי קרבה מיוחדים. ישראל רוכשת מאזרבייג'אן כ־40 אחוז מתצרוכת הנפט שלה, ולאחרונה רכשה חברת הנפט האזרית "סוקאר" 10 אחוזים ממאגר הגז תמר.
ואולם, סעודיה היא היהלום שבכתר. כל העיניים נשואות לתהליך הנורמליזציה עם ריאד. בישראל פמפמו זמן רב לפני 7 באוקטובר שהפלסטינים הפכו לריחיים בצווארו של בן־סלמאן, ששועט קדימה עם "חזון 2030" ועם עיר העתיד ניאום. אך כלפי חוץ סעודיה פועלת ומתבטאת כמנהיגת העולם הערבי, ומקפידה על עמדתה הרשמית שלפיה היא תומכת בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, וכי לא יהיו יחסים דיפלומטיים עם ישראל כל עוד התנאי הזה לא יתמלא. השבוע, כאמור, הם חזרו על ההבהרה הזו.
מנצחים בדיבורים
שאלתי השבוע את עבד עזיז אל־חמיס, עיתונאי סעודי בכיר המקורב לצמרת הסעודית, שגם ביקר בישראל כמה פעמים, למה בעצם מתכוונים בסעודיה כשהם אומרים שכדי לנוע לקראת נורמליזציה עם ישראל דרוש משהו ממשי לקראת מדינה פלסטינית. לדבריו, הכוונה היא ש"לא תהיה נורמליזציה בלי תוכנית שלום ואסטרטגיה ארוכת טווח שיש בה מחויבות ישראלית מינימלית למדינה פלסטינית. בכל פעם שמתקדמים לקראת משהו מגיע עוד משבר, עוד מלחמה, עוד הפסקת אש וחוזר חלילה. מעגל שוטה של משברים. אומנם לא הכול תלוי בישראל, אבל סעודיה רוצה לנוע קדימה חזק ומהר. ולא רק סעודיה, גם שאר מדינות האזור. לסעודיה חשובה פריחה כלכלית אזורית, שקט, יציבות וחיבור לאירופה. היא רוצה לשעוט קדימה. הבעיות שיש לסעודיה ולישראל דומות, אך נמנע מאיתנו לעבוד בשיתוף פעולה בגלל הבעיה הפלסטינית. דרושה התחייבות ישראלית מינימלית למדינה פלסטינית לצד מפת דרכים".
האם אפשר לעשות משהו בינתיים, אני שואלת. "אני מקווה", עונה חמיס. "התחושה היא שיש משהו בקנה. טראמפ עובד קשה. צריך לקוות שאפשר יהיה להתקדם חזק ומהר". את הבעיות מהצד הישראלי הוא רואה בסמוטריץ' ובן־גביר, ב"פרובוקציות על הר הבית". "חייב להיות פתרון להר הבית, גם מהכיוון הפלסטיני. בשורה התחתונה, מי שמנהל היום את הר הבית זה חמאס, האחים המוסלמים, כנופיות הר הבית. הם נגדנו, לא רוצים שנגיע לשם. זה לא יכול להימשך. חייבים להבין שזו לא הדרך. מבול אל־אקצה הוא לא הדרך. לאן זה הביא אותם?"
איך זה, אני שואלת אותו, שמצד אחד העזתים זועקים "ג'נוסייד", ומצד שני "ניצחנו". חמיס צוחק. "זה לא חדש, ככה זה מ־1948. קודם מייצרים קונפליקט, אחר כך בוכים על התוצאה, ואז הם רוקדים ומספרים לעצמם סיפורים על ניצחון, כשכולם יודעים ומבינים שהם הפסידו".
כדי שיקרה משהו ממשי בעזה, הוא מוסיף, המצרים חייבים להיכנס לתמונה. "אבל הם לא עושים כלום. בעבר הם היו אחראים לעזה, והם צריכים להיות מעורבים בניהול החיים שם, עם מדינות נוספות. אחרת, אף אחד לא ייתן כסף לעזתים ושום דבר לא יזוז. אחרי שבעה באוקטובר, אפילו לקטארים נמאס. אבל גם ישראל אחראית", הוא מבהיר. "למה נתנו לשגריר הקטארי להביא מזוודות של כסף? ולמה גם עכשיו חוזרים על אותן טעויות?"
