לפני כמה ימים, מישהי שאני בכלל לא מכירה הניחה בפניי אתגר מעניין. היא כתבה ברשת X שסיימה לקרוא את הספר שכתבתי "במקום שבו צריך אותי", ספר שפורש פסיפס של סיפורי רעות וגבורה משמחת תורה תשפ"ד. אחרי שהחמיאה, היא שלחה אותי למשימה הבאה: "כעת", כתבה, "אחרי שמתחילים להגיע סיפורי רעות וגבורה של החטופים והחטופות בעזה, מתבקש ספר המשך שבו ירוכזו הסיפורים המדהימים האלה".
רגע, פאוזה. כאן המקום להרגיע את משפחתי האהובה. יקרים, אימא לא מתחילה בהרפתקה חדשה עם ספר חדש. אין צורך לתפוס מחסה. אז ספר אני לא אכתוב, אבל קרן וסטרייך, כך קוראים לאישה שכתבה לי, הושיטה לי פנס רב־עוצמה ואמרה לי ולכולנו, תאירו רגע על החטופים שלנו ועל האופן שבו הם התנהגו בשבי. יש כאן תופעה על־אנושית שראוי לשים לב אליה. והיא צודקת.
היום שבו פלשו המחבלים לישראל היה יום נורא, אכזרי וקשה, וממש מתוכו עלתה גבורה עילאית של עם ישראל. חיילים, אזרחים ושוטרים נלחמו במחבלים והצילו חיים. אבות, אימהות וילדים הגנו על בני משפחותיהם. סיפרנו ואנחנו ממשיכים לספר את סיפוריהם, ולצד זה אנחנו מתחילים להיחשף לסיפורים של אלה שנחטפו בכוח, שנקרעו מאיתנו ומהמציאות הישראלית, ונבלעו אל מנהרות הרוע והאכזריות.
אגם ברגר הגיעה אלינו היישר מסיפורי מגילת אסתר או מימי אנטיוכוס. חיילת צעירה לימדה אותנו איך דבקים באמונה ובמצוות
לא ידענו מה הם עוברים בחודשים הארוכים שלהם שם, ולאחרונה מגיעות אלינו פיסות של עדויות על רוח מדהימה של ערבות הדדית, של רעות ואנושיות, של תקווה. הסיפורים האלה נבלעים לפעמים בתוך האירוע הגדול של החטיפה והתופת, ולפעמים בתוך הדיון החשוב על העסקה. אני מניחה שעוד יתגלו לנו דברים רבים בהמשך, אבל כבר כעת אפשר להבין שמדובר באנשים יוצאי דופן, אולי בתופעה יהודית ייחודית. סיפורם צריך להיות מתועד ומסופר, לא כדי להקטין את החטיפה או את אכזריות החוטפים, אלא כדי להבין לאן יכולה רוח האדם להגיע גם בתנאים בלתי אפשריים.
אביבה סיגל, רעייתו של קית' סיגל ששוחרר בשבת האחרונה, סיפרה שכאשר שניהם היו בשבי, הוא היה מקפיד לעשות סבב עם החטופים שאיתם, מתעקש שכל אחד יאמר משהו טוב שקרה לו באותו יום. אדם מן השורה ישאל מה כבר יכול להיות טוב בשבי. אבל כשאתה בוחר איך להסתכל על העולם, כנראה שאפילו זה אפשרי.
כרמל גת, שנחטפה מבארי ונרצחה במנהרה בסוף הקיץ, דאגה לחטופים שאיתה והעבירה להם שיעורי יוגה, מדיטציה ודמיון מודרך. במקום ליפול ברוחה היא העניקה לאחרים בריאות וכוחות וגם אפשרות לדמיין עתיד טוב. כמה עוצמה!
יפה אדר בת ה־85 שוחררה כבר לפני למעלה משנה. שמה אולי כבר נשכח מעט, אבל תמונתה יושבת זקופה וגאה בקלנועית שלה, בעודה נחטפת מביתה בניר־עוז, נצרבה בזיכרון הישראלי. יפה החליטה שלא תיתן למחבלים לשבור אותה. ברגעי השיא של האימה היא המשיכה לשבת כך, כדי שילדיה ונכדיה יראו שהיא חזקה. על השבי סיפרה שחילקו מעט מדי אוכל, וכל אחד חסך מפיו ונתן לילדים הצעירים.
זוכרים את אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה? שלושה חטופים שהצליחו להיחלץ מידי שוביהם בעורמה ובאומץ. הם שלחו אותות חיים לצה"ל כדי שהחיילים יצילו אותם, אך המסרים לא נקלטו והם נהרגו בשוגג. כמה תושייה ותקווה אפשר ללמוד מהם, כמה תעוזה.
כשהודיעו לאמילי דמארי שהיא צפויה לצאת לחופשי, היא ביקשה שישחררו במקומה את קית' סיגל. אמילי לא ידעה שיש "פעימה" ושיש "רשימות", ושאם לא תשוחרר ביום מסוים היא תצטרך לחכות רק שבוע או שבועיים. היא בכלל לא ידעה אם תצא לחופשי. ועדיין היא הציעה את ההחלפה הבלתי נתפסת הזאת. גם לירי אלבג, ששוחררה עם חברותיה, ביקשה להישאר מאחור עם אגם ברגר, כדי שחברתה לא תישאר לבד. איזו רעות.
עמית סוסנה סיפרה שלירי הצילה את חייה. המחבלים חשבו שהיא קצינה בצה"ל ועינו אותה. לירי, כולה בחורה צעירה בת 19, עמדה מול המחבל והצליחה לשכנע אותו שעמית איננה קצינה בצבא ושיניח לה.
אגם ברגר הגיעה אלינו היישר מסיפורי מגילת אסתר או מימי אנטיוכוס. חיילת צעירה לימדה את עם ישראל ואת העולם כולו איך דבקים בקדוש ברוך הוא, באמונה ובמצוות. בלי לסמוך על היתרים שבוודאי היו ניתנים לה, היא שמרה על כשרות וויתרה על הבשר שיכול היה לחזק אותה. במשך כל ימי השבי היא לא הסכימה לחלל שבת. כשחזרה היא כתבה: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי". אני בטוחה שהיומן שלה יהיה מלא בהרצאות לקראת חודש אלול. היא האישה שיודעת להסביר בצורה הכי עמוקה מה זה אני לדודי ודודי לי.
רבים מהשבים כתבו על הלוח המחיק שניתן להם "תודה". הם לא הטיחו או האשימו, הם הודו להורים, למשפחה, לתומכים, לעם ישראל ולחיילים שנלחמו בשבילם ולמענם. חלקם גם הודו לה'. תראו את המבט על האחר ואת ההערכה על מה שיש. זה לא מובן מאליו.
תמיד לבחור
שנים מנסים להסביר לנו שאנשים הם תוצר של נסיבות חייהם. שאם אדם הוא חלק ממיעוט מדוכא, או שחייו התאכזרו אליו, הוא יצמח להיות אחד שמתנהג באופן לא מוסרי, וצריך למחול לו. שנים רבות אמרו לנו שהערבים ביו"ש ובעזה הם מסכנים וסובלים מדיכוי ומעוני, ושאם רק תהיה להם תקווה, כלומר מדינה, פרנסה או אופק השכלתי, הם יתנהגו אחרת, אבל עד אז אין לצפות מהם להיות מוסריים או שוחרי שלום, כי ככה זה (אגב, שמתם לב שלא פגשנו חסיד אומות עולם אחד בכל האירוע הזה? איש או אישה, נער או זקנה ששחררו חטוף אחד כי החטיפה איננה אנושית?).
הסיפורים על החטופים מלמדים את ההפך. הם מוכיחים שהנסיבות הן לא כל הסיפור, שנפש האדם ורוחו, האמונה שלו והטוב שבו הם הדבר. שאדם תמיד יכול לבחור, והשאלה היא מי הוא, היכן צמח, איפה נטועים שורשיו, ובעיקר מה הוא מחליט לעשות ברגע המבחן של חייו.
ofralax@gmail.com
