זמן קצר אחרי שנשיא ארה"ב הציג את חזונו המעודכן למזרח התיכון, מיהר אתר חדשות ישראלי מוביל להודיע כי "המתנחלים באופוריה". תוכן הידיעה התייחס לתגובות במחנה הלאומי להצהרות טראמפ על עידוד הגירת עזתים, וכן להסתייגותו מ"פתרון שתי המדינות"; אבל המסגור ביקש מהקוראים לייחס את התמיכה בחזונו של טראמפ רק למחוזות המשיחיים המסוכנים שמעבר לקו הירוק, אלה שראוי להתנער מהם.
ובכן, לידיעת הידיעות המתפרצות: המתנחלים לא באופוריה. הם רק חלק מציבור עצום שחש הקלה לנוכח חילופי הגברי בבית הלבן, שהסירו את המכשולים בפני הכרעת האויב והולידו שיח פרו־ישראלי מופגן במקום המשפיע ביותר. נשיא ארה"ב החדש־ישן מבין כמונו שיש רק שני מצבים אפשריים לקיום היהודי בארץ ישראל: מלחמה אינסופית באויב טרוריסטי נטול עכבות, או סילוק האויב אחת ולתמיד. אנחנו התרגלנו להשלים עם רוע הגזרה הפלסטינית ועם החיים על החרב, אבל הנשיא מבהיר שראוי לבחון אלטרנטיבות. אולי שכחנו שזו אופציה, אבל על טרור משלמים.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן, וצריך לא מעט עזות מצח ומעמד מהסוג השמור לטראמפ כדי לומר בקול רם את מה שיודעים בקיבוצי הנגב: אי אפשר יהיה לשקם את הביטחון ולהחזיר את התושבים הביתה כל עוד האויב יושב להם על הגדר. אי אפשר יהיה לחיות כאן ולצפות בעזה המוסלמית הולכת ומשתקמת, בלי שיתחדש החשש המבוסס היטב מפני מתקפות חוזרות ונשנות.
באין אמון בכוחות אונר"א, שהפכו לחלק ממעגל הטרור העזתי, ובהינתן האמון הדל שנותר בינינו ובין גורמים אירופיים, נראה כי שכנים תוצרת USA יהיו הגורם היחיד שניתן לבנות יחד איתו עתיד בר קיימא ברצועה. כזה שלא מסתפק באשליית נורמליזציה מסבב לסבב, אלא בונה ריביירה אלטרנטיבית לאורך טיילת עזתית מרהיבה. נוכח החורבן וההרס שהמיט עליהם סינוואר, ולצד קריסת חזון סינגפור של המזרח התיכון החדש, נראה שעזה זקוקה לריסטארט מהסוג שרק איש עסקים ממולח יכול להביא.
ובכל זאת, יש בינינו מי שדחוף לו לצקצק בחוסר נוחות. תוכניות שלום מופרכות נחתמו כאן על בסיס רצונם הטוב של ארגוני טרור, כי מה לעשות, לא זכינו להיות השכנים של השוודים. ארגוני "זכויות אדם", חלקם יהודיים־ישראליים, מניעים בגלוי לחץ בינלאומי על ממשלת ישראל שתיסוג, שתוותר, שתיכנע. והנה מזמן לנו נשיא המעצמה הדמוקרטית הזדמנות לשכנים אדיבים יותר, ומלמד אותנו שללחץ האמריקני יש פנים שונות ומשתנות. איך שגלגל מסתובב, ואיך שזה מעורר בחילה אצל מי שהלאומיות עושה לו גרדת.
קריסת הסכמי אוסלו הבהירה את מה שיכול היה לצפות כל מי שעיניו בראשו: אי אפשר להמר על הביטחון שלנו. אי אפשר לתת את המפתחות לטרוריסטים רק משום ששמו על עצמם חליפה וקשרו עניבה. כעת הידידה הגדולה של ישראל מושיטה לנו יד לחלץ אותנו מהבוץ הטרוריסטי שהתרגלנו אליו. זו ברכה לא רק למתנחלים, ולא רק לנתניהו ומחנהו. זו ברכה למדינת ישראל ולכל ההמונים חפצי החיים שבה.
אור לגויים שמנסים לכבות
כשחזרו משוחררות השבי הראשונות, בתחילת החורף הקודם, אמרנו: וואלה, אלה הקיבוצניקיות, הן קורצו מחומר אחר. תראו את הנשים המבוגרות האלה, כמה כוחות. איזו אצילות. אין דברים כאלה. כשהגיעו הנשים והילדים אמרנו: הלביאות האלה גידלו גורי אריות. איך הן הצליחו להרכיב לילדים שלהן מציאות מדומה בלב המאפליה, לשרוד טבח ושבי. הן, וגם נשות שדרות שיצאו עם הילדים מהעיר תחת אש. אילו כוחות, אין דברים כאלה. כשקיבלנו סרטונים מהחזית ומסרים מחזקים מאלה שעזבו הכול וטסו למשימת חייהם, קראנו להם גיבורי־על. לוחמים ושרים. חשבנו עליהם וגם על הנשים שמקנות להן עורף סבלני בתוך מתח אינסופי, ואמרנו – אין דברים כאלה. כשהתחילו לדלוף סיפורי גבורה ראשונים על החטופים שנותרו במלתעות חמאס, אמרנו: יאללה, איזו עוצמה, אין מילים. ועכשיו, כששבו הצעירות החטופות, צוחקות באצבעות חסרות מול פני הרוע; עכשיו כששבו הקיבוצניקים המבוגרים בראש מורם; עכשיו כששבו התצפיתניות והצהירו במשותף שהן מתכוונות לחזור לשירותן הצבאי – עכשיו כבר לא נשארו לנו סופרלטיבים. עכשיו כבר באמת אין לנו מילים.
מקים המדינה, דוד בן־גוריון, שאף להקים כאן "חברת מופת", או כמו שהנביא ישעיהו קרא לזה – "אור לגויים". זה עשורים שאנחנו עסוקים בהלקאה עצמית, באכזבה ממה שיצא מאיתנו. מסבירים לעצמנו שהשחיתות פשתה בכול, ושאנחנו כבר לא עם, סתם מקבץ של שבטים די עוינים זה לזה. אבל החומר האנושי ששב אלינו מעזה – במנעד גילים רחב וברצף אמוני שנע מאתאיזם גמור לאמונה עמוקה – מלמד שמדובר במופת אנושי לתפארת. הקיבוצניק המבוגר מדבר על שיקום הקיבוץ, הצעירים והצעירות רוצים לחזור לרקוד, והחיילות מבקשות לשוב ולתרום למדינה.
בצד השני של עסקת החטופים, אמהות מוסלמיות מברכות את בניהן שיזכו להיות שאהידים. המולך המוסלמי שאינו יודע שובע, מבקש את נפש כולנו, משבח ומממן את המתנקש הבא. בעולם קוראים לנו רוצחי תינוקות, שעה שרוצחי תינוקות אמיתיים משתחררים לבתיהם, סופרים את הישגיהם בגופות והתעללות בבני אדם. החזון שלנו נשמר באצילות מסורתית בשלוות צילם של הגפן והתאנה. החזון המוסלמי הקרוב למקום מגורינו לא רוצה מדינה ולא עצמאות, רק את מחיקתה של מדינת היהודים.
אצלנו אפילו קורבנות אותו טרור רצחני, אלה שאיבדו את קרוביהם ובתיהם, אלה שחוללו ונפגעו והושפלו – גם הם מדברים על בנייה ושיקום, על צמיחה ועל היום שבו לא נצטרך עוד לאחוז בנשק ולבנות מגדלי שמירה. זה יכול היה להיות אחרת, זה אמור היה להיות אחרת. אבל הנה, אומה נרדפת מראשית התהוותה לא מבקשת לסגור חשבון ולא מחפשת נקמה. גם במשך אלפי שנות רדיפה ונדודים, היא שימרה את חזון וגר זאב עם כבש, חזון של אצילים נוכח חזון האויב למחיקתה.
אז תרשו לי להרוס את חגיגות השנאה העצמית, ולהבהיר: בנינו פה חברה לתפארת. ההון האנושי כאן אצילי ועל־אנושי. כן, אנחנו מתווכחים עד זוב דם ומקלדת, אבל שורש הוויכוח, מצד רוב מוחלט של העם, הוא השאלה איך להציל חיים ולמנוע שפיכות דמים בהווה ובעתיד. זה מה שמגדיר חברת מופת. זה בדיוק מה שהופך אותנו לאור לגויים. זה עם של גיבורי־על שאין דברים כאלה, אין מילים.
