את אבא שלי הסיפורים האלה פחות שעשעו. למרות אדיבותו ומקצועיותו, ואף שעשה כמיטב יכולתו למלא את רצון עובר האורח ולפתור לו את בעיית השקדים בו במקום, ניכר שזה פחות מצא חן בעיניו. הוא בהחלט היה מעדיף להמשיך לטייל ברחוב, ושהעוברים והשבים ינהגו בו כאחד האדם ויימנעו מלהוציא החוצה את סודות המרפאה.
מתוך האלמוניות
אני כבר לא הבת הקטנה ההולכת לצד אבא שלה ומגחכת על האנשים המצחיקים האלה. ממרום שנותיי אני מבינה שקשה להבדיל ולנתק בין האדם שאנחנו פוגשים באקראי ברחוב ובין האיש שנתן לנו שירות במסגרת עבודתו, ולעיתים רבות נדמה לנו שלא נגרום לו טרחה או עיכוב גדול. אולי זה אפילו ייראה כפרגון. מחמאה על מקצועיותו. אבל אי אפשר להתעלם מכך שזוהי בסופו של דבר חדירה לפרטיות של אדם, שהוא גם איש מקצוע.
בתמונות המרגשות כל כך מהשבועות האחרונים, כשמתגלים לעינינו חטופים שחוזרים מידי האויב בגו זקוף ובגבורה, יש בעיה מובנית.
מצד אחד – וואו. אנו רואים את מי שתמונותיהם התנוססו על כל גשר ובכיכר כל עיר. התפללנו עליהם. למדנו להכיר כל פרט עליהם, כמו למשל כמה אחיות ואחים יש להם, מהם ימי ההולדת שלהם, איזו קבוצת כדורגל הם אוהדים ומה צבע הבגד האהוב עליהם. כמה מרגש סוף־סוף לראות את פניהם שוב בינינו.
מצד שני, כל המידע שאנחנו יודעים עליהם, ששימש אותנו כדי להתחבר אליהם ולהתפלל בדבקות לשובם, עלול לבלבל ולהעניק תחושה שאם אנחנו מכירים אותם טוב כל כך, גם הם יכולים וצריכים להכיר אותנו, או אפילו רק לאפשר לנו לחבק אותם, לשלוח אליהם משהו קטן שבטח ישמח אותם.
אני מדברת על החטופים ששבים אבל מתכוונת גם למשפחות שכולות שהפכו למזוהות או לפצועים שפניהם פורסמו בגלל מה שקרה להם. לכולם מכנה משותף: חשיפה שאולי הם לא תמיד שמחים בה. אולי הם היו רוצים למצוא את הדרך לחזור לאלמוניותם ופשוט להיבלע בהמון.
שם המשחק: טקט
בשיחה שקיימתי השבוע עם מתנדבי פרויקט יקר מאוד של חונכים לילדים ממשפחות השכול מטעם עמותת “משפחה אחת", חלקתי איתם תובנה בעניין הזה. אני מבקשת לשתף אותה ואולי להפוך אותה גם לעצה קטנה שתפקידה למזער ככל האפשר את החדירה לפרטיות של מי שהיו רוצים לחזור ולהיות אנשים פרטיים.
אילו היו פונים אל אבא שלי במרפאה, המבוכה והאי נוחות היו נעלמות. אבל הוא היה שמח אם היו מאפשרים לו להניח את התפקיד בצד, בחייו הפרטיים, ולהיות גם סתם אבא שמהלך ברחוב עם משפחתו. באותו האופן, גם במקרה של נפגעי המלחמה הזאת נדמה לי שיש צורך לכבד כל מרחב פרטי של אדם.
אם ראיתי פוסט מרגש של אחד החטופים, זה בסדר להגיב עליו. זה לא בסדר לפגוש אותו ברחוב ולספר לו כמה זה שימח אותי. זה קצת מבלבל לדעת שמה שנדרש ממני כעת הוא לשכוח שהם קיימים
אם ראיתי פוסט מרגש של אחד החטופים, זה בסדר ואף משמח ומרגש להגיב בחיבוק וירטואלי, כמו שמגיע לו. מנגד, זה לא בסדר לפגוש אותו ברחוב ולספר לו כמה הפוסט הווירטואלי ריגש ושימח אותי.
לכל פלטפורמה יש חוקים משלה. מה שנכתב, נאמר או נעשה בפלטפורמה אחת לא בהכרח ייכתב או ייאמר בפלטפורמה אחרת, ובוודאי בפלטפורמה של המציאות הלא וירטואלית. הבחירה, גם אם מכוונה טובה, להגיב מחוץ לפלטפורמה הנכונה, עלולה להיות פולשנית ולא נוחה.
אני סומכת על הבינה הפרטית שלכם: אני לא מתכוונת שתתנכרו עכשיו לכל משפחת חטופים או לכל משפחה שכולה שהתראיינה בעיתון. אבל כמו בכל דבר בתקופה הזאת, צריך שרגישות וטקט יהיו שחקנים מרכזיים במגרש.
זה אומנם קצת מבלבל ואולי אפילו מרגיז לדעת שכל הזמן הזה התפללתי עליהם ועכשיו נדרש ממני לשכוח שהם קיימים. בדרך כלל הכוונה בפנייה אליהם היא לטובתם. ובכל זאת, טובתם הגדולה יותר כעת היא שיוכלו לחזור ולבחור מה מהחיים שלהם שייך רק להם. בעיניי, זה החיבוק הגדול ביותר שאנחנו יכולים להעניק להם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
