עמיתי המוכשר אריאל שנבל קבע כאן לפני שבוע בנימת חרטה ש"הציבור הדתי־לאומי לא היה שותף אמיתי במאבק להשבת החטופים". מצטער, קשה לי לצרף את חתימתי לאמירה הזו. הציבור הדתי־לאומי ניצב בראש החץ של המאבק להשבת החטופים, אם כי אכן לא בדיוק מאבק נוסח זה שהתנהל כאן ב־15 החודשים האחרונים בשם החטופים. מאבקו הממוקד למען החטופים התחיל הרבה שנים לפני שהם נחטפו או אפילו נולדו; בתקופת אוסלו, בעידן ההתנתקות, ובעצם מאז סבסטיה.
המנהרות שבהן הוחזקו החטופים נחפרו בחלקן הגדול מתחת לחורבות יישובים שהציונות הדתית נאחזה בהם בציפורניים, עד שגורשה בכוח על ידי ממשלת שרון. אילו נרתם עם ישראל למאבק שלה נגד הנסיגה ב־2005, מחבלי חמאס לא היו מסוגלים להתנפל על יישובי העוטף ב־2023 ולחטוף משם אזרחים וחיילות כאוות נפשם. לו היה זורם עם ההיגיון הדתי־לאומי ביחס לעסקת שליט, יחיא סינוואר היה יושב בכלא עד עצם היום הזה, ולא מצליח לארגן את מבצע החטיפה הגדול בכל הזמנים.
לציבור הדתי־לאומי היה גם ייצוג מפואר במאבק הצבאי למען השבת החטופים. מיטב בניו יצאו למלחמה שבלעדיה חמאס לא היה משחרר חטוף אחד. חלקם חירפו נפשם במבצעים ממוקדים לשחרור חטופים או לחילוץ גופות חטופים. מקצתם נפלו או נפצעו קשה והפכו לנכים. זה לא מאבק? הוא לא הירואי מספיק? רק מי שמראיין ללא הרף את בני משפחות החטופים דואג להם באמת?
כשאריאל שנבל כותב על "המאבק להשבת החטופים", הוא מאמץ בבלי דעת מונח כוזב שטבעו יח"צניה המוכשרים של המחאה בכיכר החטופים ובאולפנים. ה"מאבק" שלהם לא נועד להביס את החוטפים הרשעים אלא את ממשלת ישראל, כדי לרכך אותה במו"מ עם חמאס ובעצם להכניע אותה ולהוקיע כל מי שהתנגד לעסקה מתוך דאגה עמוקה לביטחון ישראל. זה לא היה מאבק, זה היה תרגיל סחיטה רגשי שהופעל על הצד שלנו בלבד, לוחמה פסיכולוגית מתוצרת עצמית, שטיפת מוח.
מהו מאבק ציבורי תקני למען שחרור חטופים או שבויים? למשל זה שניהלה בשעתה אביטל שרנסקי כדי להביא לשחרור בעלה, אסיר ציון נתן שרנסקי. יחד עם פעילים אחרים, רובם מחוגי ישיבת מרכז הרב, היא ארגנה עצרות ענק ושביתות רעב שהוקיעו את ברית המועצות האנטישמית. לעומתה, "המאבק להשבת החטופים" מרצועת עזה נועד לסרס את יכולת ההתמקחות של מדינת היהודים, לא את זו של האנטישמים. מטה ה"מאבק" נמנע מנקיטת צעדי מחאה מינימליים נגד שיירות האספקה ההומניטרית לחמאס, והשאיר את המלאכה השחורה הזו לפעילים מהציבור הדתי־לאומי. הוא לא נקף אצבע כשארצות הברית הקפיאה את חשבונות הבנק של הפעילים הללו. להפך, הוא שיגר שליחים לוושינגטון כדי שילחצו עוד על ישראל.
בסוף זה הצליח לו. ברוך השם, החטופים משתחררים והולכים מהגיהינום העזתי, אבל המחיר איום ונורא, הפקרות ביטחונית מוחלטת. טוב שהמחנה הדתי־לאומי לא נטל חלק מאורגן בכפיית המחיר הזה על ממשלת ישראל. בדרכו שלו הוא תורם לביטחון האומה ולערבות ההדדית לא פחות ממי שבילו ערבים שלמים בכיכר החטופים או מקפידים לענוד את סיכת החטופים.
כזכור, למחנה הזה יש גם נציגות מסוימת בין החטופים עצמם. אביו של אחד מהם, צביקה מור מקריית־ארבע, כפר לאחרונה בטענה ששוועת החטופים אינה נוגעת לליבה של הציונות הדתית. בריאיון מפעים למקור ראשון הוא אמר: "יש מישהו בעם שלנו, עם הלב הגדול שלו, שלא זוכר את החטופים? יש מישהו בציבור הדתי־לאומי שלא זוכר? כשהם (תומכי העסקה) אומרים שצריך 'להעלות את המודעות', המשמעות היא שצריך לשחרר אותם בכל עסקה שתבוא. ולזה אסור להסכים".
