שלוש הסיבות לתיאטרון האלוהי על ים סוף

באופן מפתיע פרשת בשלח נפתחת דווקא בתיאור של מה שלא אירע:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ־לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ־לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

ניתן לראות בפסוק זה משום פתיחת תיאורי הנדודים במדבר, פתיחה שנועדה להשיב על השאלה המתבקשת: מדוע הדרך לארץ ישראל ארכה זמן רב כל־כך? התשובה היא: כי א־לוהים בחר שלא לקחת את עם ישראל דרך ארץ פלשתים – הדרך הקרובה והקצרה ממצרים לכנען – וזאת מחשש שהעמידה הצבאית מול הפלשתים תהיה גדולה מכוחותיו של עם ישראל בשלב זה.

במקום זאת בחר ה' להאריך את הדרך: "וַיַּסֵּב אֱ־לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הסיום דואג שלא נתבלבל: המטרה הסופית של המסע היא שעם ישראל יילחם ויעמוד בגבורה כנגד עמי הארץ, ולשם כך הם יצאו ממצרים "חמושים", חגורים בכלי מלחמה, אלא שעדיין לא הוכשרה השעה לכך.

חוכמת המדבר

בהקשר זה ניתן היה לחשוב כי דרך מדבר ים סוף הייתה נוחה יותר מדרך ארץ פלשתים, אולם הרמב"ם טוען כי ההפך הוא הנכון:

ה' הסב אותם מדרך המלך… אל דרך אחרת, [מפני] שאין זה בטבע האדם שיתחנך על עבודת שִעבוד בחומר ובלבנים וכיוצא בהם, ומיד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת עם יְלִידֵי הָעֲנָק… [לפיכך] התחכם האלוה להסב אותם במדבר עד שיאזרו נפשותיהם אומץ, כפי הידוע שהנדודים במדבר ופראיות הגוף מביאים בהכרח לידי אומץ לב, והפך זה מביא בהכרח לידי מורך לב, וגם [מפני שבדרך זו] נולדו אנשים שלא הורגלו להשפלה ולעבדות (מורה נבוכים ג, לב; בתרגום מפעל משנה תורה).

כלומר, הרמב"ם טוען שהבחירה בדרך המדבר הארוכה והקשה הייתה למעשה מסע חינוך של עם ישראל לגבורה. בהליכתו במדבר הצחיח והדל במשאבים, היה עם העבדים אמור לפתח חוסן נפשי שיסייע לו להתמודד עם עמי כנען החזקים והחופשיים. במדבר עתיד גם להיוולד דור חדש, דור שלא ידע שעבוד וחושל בתנאים הפראיים של הטבע. דור חדש זה, אחרון לשעבוד וראשון לגאולה כלשונו של ביאליק בפואמה "מתי מדבר", הוא שיצליח לבסוף לכבוש את ארץ כנען.

אגב, מעניין לראות את הדמיון שבין טענה זו של הרמב"ם ובין התיאוריה האנתרופולוגית־פוליטית של אבן ח'לדון, ההיסטוריון וההוגה הפוליטי הערבי החשוב מתוניסיה של המאה ה־14 (מאתיים שנה אחרי הרמב"ם). אבן ח'לדון התבונן בשושלות הפוליטיות הערביות, ושם לב שרוב משפחות המלוכה לא הגיעו מקרב יושבי הערים אלא דווקא מקרב הבדואים הנודדים במדבר. הוא הסביר זאת בכך שהמחסור במשאבים טבעיים במדבר מחייב את חברי הקבוצה הבדואית לפתח חוסן נפשי ותודעה קבוצתית מלוכדת, ואלה מסייעים להם בהמשך לכבוש ולשלוט בתושבי הקבע. ואולם לאחר זמן אותם בדואים־לשעבר מתרגלים למנעמי השלטון, מאבדים את התודעה הקבוצתית ונופלים שדודים בפני נודדים חדשים העולים מן המדבר, וחוזר חלילה. אבן ח'לדון מוסיף לטעון, ממש בדומה לרמב"ם, כי זו הסיבה שדור יוצאי מצרים, שחיו בתודעה עבדותית בעקבות חיי השעבוד, לא הצליחו להיכנס לארץ, ואילו בניהם שנולדו במדבר הצליחו לכבוש את הארץ מידי עמי כנען, יושבי הקבע המפונקים.

תיאטרון אלוהי

מעניין להסתכל מתוך נקודת מבט זו, של החינוך הארוך לחיי חירות, על קריעת ים סוף. ראשית נשים לב לממד התיאטרלי־חזותי הבולט של המעמד. מילים רבות בסיפור ים סוף קשורות לשורש רא"ה וכן לשורש יר"א הקרוב אליו: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם… וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'… אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם", ולבסוף "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ".

ניתן לומר בהקשר זה שבמעמד קריעת ים סוף הייתה בחינה של תיאטרון אלוהי ("תיאו־טרון", לפי התחדיש של הרב מנחם פרומן). מעין מחזה־מוסר המתרחש על במת ים סוף, מול עיניהם המשתאות של בני ישראל.

מטרתו של המחזה הייתה משולשת. האחת, ביטחון; ללמד את עם ישראל שה' נלחם למענם, וכך יצברו כוח ואומץ לקראת המאבק על הארץ. בהקשר זה חשוב לשים לב גם לאקט החינוכי של "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". עם ישראל נתבע לסמוך על ה' ומתוך כך לנקוט יוזמה ולצאת אל הים הסוער, כשם שיידרש בעתיד לצאת באומץ אל המלחמה החזקה.

מטרה שנייה היא טיפוח יראת ה' – ללמד את עם ישראל את דרכי ההנהגה האלוהית ובעיקר את הרעיון של שכר ועונש, שהחל כבר במכות מצרים. בקריעת הים בולט במיוחד העיקרון של מידה כנגד מידה, כאשר המצרים שהטביעו בתחילה את ילדי ישראל ביאור, "בְּתוֹךְ הַסּוּף", מוצאים לבסוף את סופם בים סוף. מטרה שלישית היא טיפוח ההבדלה העמוקה בין המצרים שטבעו בים ובין עם ישראל שהים נקרע בפניו. כך החלה להתבסס בקרב עם העבדים שזה יצא ממצרים, ואיתו ערב־רב של גרים גרורים, תודעת העם האחד – תהליך ארוך שיושלם כאמור רק בדור הבנים.

ואכן, בעקבות אותו מחזה גדול החלה התודעה האמורה לשלח את ניצניה הראשונים בקרב עם ישראל העולה מן הים. הם רואים את הנס, יראים את ה' ושרים בניצוחם של משה ומרים את שירת הים, המסתיימת בדברי עידוד לקראת הכניסה לארץ והעמידה כנגד כל העמים שהם עתידים לבוא בגבולם. דברי שיר אלו מתארים את הניצחון העתידי כאילו כבר קרה, מכוח הביטחון העמוק בהגשמתו הקרובה:

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן… עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.

נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים