ההתמודדות עם מחלוקת פנימית מלווה אותנו מאז יציאת מצרים

סיפור יציאת מצרים מגולל את מאבקם של מנהיגי ישראל באויב אכזר שנטל את חירותו של העם ומביע סרבנות עיקשת לשחרורו. בעת הזו, כאשר החברה הישראלית מאותגרת במלחמה רב־זירתית ובמאבק על חירותם של עשרות מבנינו, מתחדדת הרלוונטיות של מסורות עתיקות המתארות את המתחים והדילמות שליוו את העם בדרך לחירות.

מסורת חז"לית מוכרת מתארת ארבע תגובות, מצד ארבע קבוצות שונות בעם ישראל, למציאות האימים שבה הים לפניהם ופרשי מצרים מאחוריהם. כל קבוצה דחפה לפעולה אחרת מול האיום המצרי. תיאור זה מציע, כפי שאראה, תובנות מפתיעות על הלגיטימיות של ריבוי דעות בשעת משבר לאומי. כך לשון המדרש:

ארבע כיתים נעשו ישראל על הים –

אחת אומרת ניפול לים,

ואחת אומרת נחזור למצרים,

ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן,

ואחת אומרת נצווח כנגדן.

זו שאמרה נפול לים – נאמר לה "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ [אֶת יְשׁוּעַת ה']",

זו שאמרה נשוב למצרים – נאמר לה "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם [הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם]",

וזו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן – נאמר לה "ה' יִלָּחֵם לָכֶם",

וזו שאמרה נצווח כנגדן – נאמר לה "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויהי ב).

המדרש מצייר תמונה של אומה מגוונת, נעדרת לכידות רעיונית, בהתאם לטבעה המוכר של האנושות. על פי העולה מהמדרש, לצד המתלוננים המבטלים את כל מה שנעשה עבורם על ידי איום לחזור למצרים, או המיואשים המבקשים לשלוח יד בנפשם על ידי קפיצה לים, מצויה גם קבוצה אקטיבית המבקשת להתמודד עם האתגר ולנסות להסיר את אחד האיומים, ואחרת הנושאת צווחה. המסורת במכילתא אינה מפרטת כלפי מי מופנית הצווחה. בלתי סביר לפרש שהצווחה מופנית כלפי המצרים, שכן מה תועיל צווחה מול צבאות הרכב והפרשים, ואם כך יש להבין שהצווחה היא כלפי ה'. בסיס לקיומה של כת שפונה אל ה' מצוי בדברי הכתוב עצמו, "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה", וכן מהקשר ציטוטה בירושלמי (תענית ב:ד), שם אף מטייבים את פעולת הצווחה לתפילת הצלה.

כולם צודקים

מסורת המכילתא אינה מתעדפת את אחת המפלגות על פני האחרות, אלא מציעה אופציה חמישית הגוזרת פסיביות מוחלטת תוך ציפייה לישועה אלוהית. היעדר תעדוף למפלגה אחת על פני חברתה מוכח מהמענה השווה המוצע לכל אחת מדרכי התגובה, באופן שמבהיר שאין צורך בה מפאת המעורבות האלוהית בהדיפת הסכנה והצלת ישראל מאויביהם. כפי שאפרט, היעדר תוכחה על עצם קיומן של המפלגות מוכח במכילתא הן מהדיבור המתחיל שעליו נשענת המסורת, הן מהקשר המסורות שסביבה.

מסורת הכתות עוסקת בתגובה הישראלית המרובעת לאיום המצרי על גדת הים. ניתן היה לצפות שהמדרש יוצמד לפסוק המפרש את דברי הטרוניה של העם "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים… מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ… חֲדַל לָנוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם" (יד, יב), ויפַתֵּח אותם בהבהרה שעל אף הדומיננטיות של המבקשים לשוב למצרים, לצידם פעלו עוד שלוש מפלגות שהציעו כיווני פעולה אחרים. זהו למשל הרצף שבו משולבת המסורת הזו בחיבור "קדמוניות המקרא" (חיבור קדום שמועד עריכתו וזהות מחברו לוטים בערפל; יש חוקרים המקדימים אותו למאה הראשונה לספירה, ויש המאחרים אותו לתקופה שלאחר מרד בר כוכבא). בחיבור השומרוני "תיבת מרקה" נמנות שלוש כתות, ודבריהם מוצמדים לדברי התוכחה של משה בשירת האזינו. המחבר מצטט דברי תוכחה כלליים של משה, ומצמיד להם אירועים קונקרטיים מחטאי העם בארבעים שנות המסע במדבר. את מסורת הכתות מצמיד המחבר למילה "כִּעֲסוּנִי" (דברים לב, כא).

לעומת זאת, במכילתא משולב סיפור הכתות בפרשנות לדברי משה "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'". המענה של משה מצטייר כתגובה אמפתית המכילה את חרדותיהם, ומגיבה כלפי כל אחת באופן שתיישב את חששותיה. הקובלנה של משה, כפי שנלמד מהמשך הפסוקים, מכוונת דווקא אל ה': "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי".

המכילתא נותנת ביטוי למנעד הרגשות שצפים בישראל עם יציאתם ממצרים. היא מנרמלת אותם ומתייחסת אליהם כאל תגובות לגיטימיות בסיטואציה הנתונה, או לכל הפחות אינה מבקרת אותן. להלן נתעכב על כל אחת מהקבוצות, ועל המענה הניתן לה.

המבקשים לחזור למצרים. אזכור העבר במצרים כאמצעי לחיזוק תלונת ישראל משולב במרבית סיפורי המשבר האמיתי או המדומה בשנות המסע במדבר. השיא הוא בחטא המרגלים, שבו המתלוננים אינם מסתפקים באזכור עדיפות מצרים על פני תלאות המדבר, אלא ממש מבקשים לחזור אליה. הרצון לחזור למוכר ולידוע אף שהוא רע, מתואר בדרשות המכילתא כתגובה אופציונלית עוד לפני ההיתקלות במרדף המצרי. כך מסביר אחד הדרשנים את סיבת הוראת האיגוף של ארץ פלשתים על פני הליכה בדרך הקצרה:

"כִּי אָמַר אֱלֹהִים" – כדי שלא יחזרו לאחוריהם. והרי דברים קל וחומר, אם כשהקיפו דרך רחוקה אמרו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", על אחת כמה וכמה אילו הביאן בפשוטה.

את המילים המפורשת של בני ישראל, "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם", מעריך דרשן המכילתא כפעולת התססה, "נתנו שאור בעיסה", אולם מדגיש את מודעות המתלוננים לתנאים הקשים במצרים, "היינו מצטערין על שעבודנו במצרים", בניגוד למדרשים אחרים שתיארו את כפירתם בטובה ואת ערגתם לחיי מנעמים כביכול במצרים. תגובת משה לרצונו של העם לחזור למצרים מאופיינת בדרשת המכילתא כפייסנית ומרגיעה: "להודיע חכמתו של משה היאך היה עומד ומפייס לכל אותן האלפים ולכל אותן הרבבות".

האקטיביסטים. במכילתות לשמות, לצד פירושים המפרשים את המשפט "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" כתיאור כמות, מובאת גם האפשרות שהמילה "חֲמֻשִׁים" מציינת את הצטיידותם של בני ישראל בכלי נשק בצאתם ממצרים. המכילתא דרשב"י אף מפרטת את סוגיהם:

אין חמושים אלא מזויינין… מלמד שעלו מטוקסין בחמשה מיני זיין – קשת ואלה ותריס ורומח וחרב.

מיד לאחר מכן משולבת מסורת המתארת את השימוש בכלי הנשק כדי לנטרל את ניסיונות קציני מצרים להחזירם לארצם.

ובאחד בשבת שהוא רביעי לנסיעתן התחילו ישראל מתקנין כליהם ומציעין בהמתן לצאת. אמרו להם האוקטרין [קציני הפיקוח המצרים]: הגיעה פרותזימיא שלכם לחזור למצרים, שנאמר "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", אמרו להם ישראל: וכשיצאנו, ברשות פרעה יצאנו? שנאמר "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח [יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה]"? אמרו להן האוקטרין: רוצין לא רוצין – סופכן לקיים דברי מלכות. עמדו עליהם ישראל הכו מהן פצעו מהן הרגו מהן. הלכו והגידו לפרעה.

המסורת על הכאת קציני מצרים מסבירה את הצורך לשנות מן המסלול, "וְיָּשׁוּבוּ וַיַּחֲנוּ", כדי להטעות את פרעה  ולהימנע מנקמתו; "משה הטעה אותן ולא היה יודע לאיכן מוליכן". את העובדה שמשה אינו מוכיח את מכי הקצינים מוסר לנו עורך המכילתא באמצעות תגובת שרי פרעה:

…אלא מתוך שהכו את האוקטורין הלכו והגידו לפרעה. אמרו: הכו ממנו פצעו ממנו הרגו ממנו ולא מיחה אדם בידם, אין להם מושל ולא שר.

מסקנתו של פרעה בדבר היעדר משילות בעם ישראל מסגירה תפיסה נורמטיבית שעל פיה משילות נמדדת בהוקעת השימוש בחרב. ואולם קוראי המכילתא יודעים את מה שפרעה לא ידע, שמשה שולט בישראל ביד רמה ואף על פי כן בחר שלא להוכיח את הורגי הקצינים.

הנופלים לים. כת הנופלים לים היא לכאורה הכת המיואשת, שמבכרת מוות עצמי על פני נפילה לידי מצרים, אלא שהנפילה או הקפיצה למים התבררה למפרע כפעולה הנדרשת להפעלת הנס. שתי מסורות סותרות במכילתא יוצרות תמונה מבלבלת של מה שהתרחש על הגדה בשעה שישראל היו נתונים בין המצרים לים. ואלו דברי המדרש:

ר' מאיר אומר: כשעמדו שבטים על הים, זה אומר אני ארד וזה אומר אני ארד. מתוך שהיו עומדין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה… התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים… מתוך שהיו עומדין וצווחין ניעור אביהן. אמר להן, בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי. אף אני לא אקפח שכרכם…

ור' יהודה אומר: כשעמדו ישראל על הים זה אומר אני ארד [או: אין אני יורד] וזה אומר אני ארד [או: אין אני יורד] .. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב [משבט יהודה] ונפל לו לגלי הים.

עמימות המדרש נוגעת לכמה היבטים: מי קפץ תחילה, בנימין או יהודה? האם ישראל התחרו בשאלה מי ירד ראשון (כך על פי ר' מאיר), או ביקשו דווקא להתחמק מהחלוציות של הירידה לים (לפי כמה מעדי הנוסח בדברי ר' יהודה)? האם הרצון לרדת לים נבע ממניע של אומץ וביטחון בהצלחת צליחת הים, או שמא היה זה מימוש תגובתה של הכת המיואשת? ולבסוף, מהי הסיבה לרגימת בנימין באבנים? על פניו נראה שיש כאן מניע של אגו, ואילו מתשובת האב לבניו במשל הנצמד למדרש עולה כי מדובר במניע טהור.

העמימות נותנת מקום לאפשרויות תגובה מגוונות הן מצד מי שמזדקרים כמנהיגים אמיצים שדוחפים קדימה, הן מצד מי שמסתייגים ומבקשים להמתין לשעת כושר מובהקת יותר, והן מצד מי שחוששים לסכן את עצמם ומעדיפים ליפול ביד הגורל. המדרש קושר כתרים למנהיגות אמיצה, אולם נמנע לחלוטין מלבקר את מי שאינו שותף לה. המילים "עומדין ונוטלין עצה" משרטטות תמונה של דיון מאופק וכבד ראש על שאלות גורליות של עתיד האומה. החלטת עורך המכילתא להעמיד את המסורות הסותרות זו לצד זו מלמדת על כוונתו להעמיד מגוון של תגובות לגיטימיות במציאות של איום קיומי.

המתפללים. תמיכה של המכילתא בפעולת תפילה על שפת הים איננה מעוררת הפתעה, שהרי זוהי הדרך הדתית להתמודד, כפי שהתוותה במקרא והועצמה בהלכה. אף על פי כן ניכר מאמץ נרחב של עורך המכילתא לשלב מסורות המציבות את התפילה בחזית ההתמודדות עם המצב. כך למשל:

"וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" – תפסו להם אומנות אבותיהם, אומנות אברהם יצחק ויעקב;

למה היו ישראל דומים באותה שעה? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה; אם תכנס לפנים – הרי הנחש, ואם תצא לחוץ – הרי הנץ. כך היו ישראל דומים באותה שעה, הים סוגר ושונא רודף. מיד נתנו עיניהם בתפלה.

באחת המסורות מעמיד הדרשן את מעמד הבכורה של התפילה על פני אופציית המלחמה, ומסלף לשם כך את משמעות הפסוק שמשמש בסיס לדבריו:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" – מגיד הכתוב שכשהיו מצרים רודפים אחר ישראל היו מנאצין ומחרפין ומגדפין, אבל ישראל מרוממים ומפארין ומשבחין ונותנין שיר ושבח וגדולה תהלה תפארת למי שהמלחמות שלו, כעינין שנאמר "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם" (תהילים ו).

המשך הפסוק הוא "וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם", המסמן שילוב תפילה ומלחמה. הדרשן השמיט את חלקו השני של הפסוק וכך הותיר את התפילה כדרך האולטימטיבית. בכתב־יד ונציה הסילוף בוטה יותר. המשך הפסוק מופיע אך לפניו מופיעה המילה 'במקום': "רוממות אל בגרונם במקום חרב פיפיות בידם".

מסר של אחדות

ניכר אפוא שעורך המכילתא ביקש להצמיד לפסוקי המקרא העוסקים במצבו של העם ברגעי החירות הראשונים, ובמבחן הגורלי נוכח האיום המחודש מצד חילות מצרים, מסורות המבטאות מנעד רחב של התמודדויות. הצגת המסורות במכילתא אינה שיפוטית ואינה מתיימרת להכריע על אחת מהן ב"כזה ראה וקדש". קריאת המסורות יוצרת תחושת לגיטימציה כלפי כל אחת מדרכי הפעולה ואף כלפי מי שהפגינו חוסר אמונה:

"וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת" – אמר להן משה, חזרו לאחוריכם. כיון שתקעו קרן לחזור, התחילו מחוסרי אמנה שבהן מתלשין בשערן ומקרעין בכסותן. אמר להם משה, מפי הקודש נאמר לי שאתם בני חורין (מכילתא דרשב"י יד ב עמ' 48).

המשמעות המרומזת בדברי ההרגעה של משה היא שהחשש מאובדן החירות הוא טבעי והגיוני, ואף על פי כן הבטחת האל החדשה מאשררת את הבטחת החירות הראשונה.

האומנם אין עדיפות בדרך מסוימת על פני חלופותיה? האם אין דרכי פעולה שראויות לתוכחה? מהם השיקולים שהובילו לנקיטת עמדה מפתיעה שכזו?

חוקרים רבים עסקו בהשערת הרקע ההיסטורי לדרשות המכילתא העוסקות ביציאת מצרים, והציעו אנלוגיות בין מצרים לרומא. המסורות שעסקו בהתמודדות הישראלית עם המצור של הצבא המצרי התפרשו כאנלוגיה למציאות הישראלית בתקופת מרד בר כוכבא. העצמת פעולת התפילה כדרך התמודדות אופטימלית התפרשה כקריאת הרגעה לשוחרי החירות האקטיביסטים, לאחר שנתבררו השלכותיו של הניסיון לממש את שאיפת גאולה בכוח הזרוע.

הפרשנות ההיסטורית משכנעת, אולם אין בה בכדי להסביר את העובדה שחרף הרצון להרגיע את הרוחות לא נשמעת במסורות המכילתא ביקורת מפורשת כלפי אחת מדרכי הפעולה, ואף לא עידוד בלעדי של אחרת. הדבר בולט במיוחד במדרש הכתות שבו כל דרכי הפעולה, כולל התפילה, נדחות על ידי תשובת משה, ובמקומם מוצעת המתנה לפעולה אלוהית. האם זו ההנחיה של ההנהגה הרוחנית לשורדי המרד, להמתין לנס אלוהי? דומה שיש לדייק עוד יותר בהשערת המציאות ההיסטורית שבזיקה אליה נערכו המסורות.

ההחלטה לצאת למרד בצבא הרומאי בהנהגתו של בר כוכבא מתוארת בספרות חז"ל כסוגיה שהייתה נתונה במחלוקת חכמים. מחלוקת זו התרכזה בשאלת העיתוי, אומדן הסכנה, והאמביוולנטיות ביחס לדמותו של מנהיג המרד. לצד תמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא והכרזה עליו כמשיח, מתעד הירושלמי את עמדתו המסתייגת של ר' יוחנן בן תורתא, "עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא" (ירושלמי תענית ד: ה), ובהמשך את הביקורת על דרכי גיוס הלוחמים שבהן נקט מנהיג המרד.

פרטי ההתרחשות בקבינט הצבאי היהודי ערב קבלת ההחלטה על היציאה למרד, משוערים מתוך ממצאים ארכיאולוגיים ומעדויות ספורות בספרות חז"ל. במבחן התוצאה, חרף ההישגים הצבאיים בשנות המלחמה הראשונות, התבוסה בסופה חוללה מציאות קטסטרופלית ששינתה את פני ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וערערה את הביטחון הדתי והקיומי של יושביה. תוצאות המרד הולידו חורבן שהשפעותיו ניכרו לאורך תקופה ממושכת.

ההתעלמות מהקולות המסתייגים מיציאה למלחמה, והמציאות שהוכיחה את צדקתם, עוררו מן הסתם מחלוקת פנימית שהיה בכוחה לאיים על לכידות העם הפצוע והחבול שנותר בארץ וליקק את פצעיו. המעורבות של חכמים במחלוקת סביב היציאה למלחמה איימה מן הסתם גם על אווירת בתי המדרש שהועתקו ממקומם הטבעי, ונאלצו גם כך להתמודד עם פיחות לומדים ועם גזירות שמד שדרשו התוויית דרכים חדשות לשמירת מצוות.

יש יסוד להניח שרוחות הפילוג שלאחר התבוסה הן שהשפיעו על אופן עיצובן של דרשות המכילתא. מסורת ארבע הכתות נועדה לשדר מסר של אחדות. היעדר העדפה של אחת מהן, ומנגד היעדר ביקורת כלפי הבחירה בטקטיקה כזו או אחרת, מעבירה מסר של נרמול ולגיטימציה לתפיסות ומוטיבציות שונות המניעות אנשים שנקלעים למציאות של מצוקה קיומית. לרוב, בהיעדר הדרכה אלוהית גלויה, לא ניתן לחזות מראש מה תניב דרך פעולה כזו או אחרת. לעיתים כניעה תוכיח את עצמה; בנסיבות אחרות השבת מלחמה שערה היא צו השעה; בחלק מהמקרים לא נותר אלא להתפלל לישועה; ואף יש מצבים שכדי למנוע מהאויב את תחושת הניצחון נדרשת נפילה לים. תשובת האל "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" היא פריבילגיה של דור יוצאי מצרים, שבה התקיימה התערבות אלוהית שהכריעה בין הניצים. בהיעדר מעורבות כזאת אין מקום להאשמות שבדיעבד, וכל שנותר הוא להפיק לקחים לעתיד.

נוסח המכילתא השונה ממקבילותיו, שהעדיפו כת אחת על פני יריבותיה, מוביל לתובנת עומק: אחדות אמיתית אינה נמדדת בזהות המחשבה של כל חלקי האומה. חוסנה של האומה ולכידותה מושגות בהענקת מרחב לקולות השונים, מתוך הכרה שכל אחד מהם מבטא דאגה כנה לעתידה.

ד"ר ברכי אליצור היא מרצה לתנ"ך ולספרות חז"ל במכללת הרצוג