לפני כמעט 20 שנה התקיימה שבת חירום מיוחדת של רבני הציונות הדתית ומשפחותיהם, כדי לעבד יחד את טראומת ההתנתקות. היו שם רבנים מכל גווני הקשת. כולל כאלו שמכנים כבר שנים האחד את האחר במילות גנאי חריפות, והיום אפילו לא מוכנים לראות זה את זה מקילומטר. אך בשל גודל השעה, ועומק המשבר, הם באו, ואמרו איש את שעל ליבו בתקיפות, כהרגלם. לעולם לא אשכח את קולו של הרב יואל בן־נון כשהוא זועק במנגינה של ליל יום הכיפורים: "כל נדרי, ואסרי, ושבועי, וחרמי וחרמי וחרמי – כולהון יהון שרן". אבל בדרך מהפודיום לכיסא או מבית הכנסת לחדר האוכל, ראינו רבנים משני צידי הקו צוחקים ומתחבקים, מחליפים חוויות מספסל הלימודים ב"מרכז" או מהכיתה בנתיב מאיר. עם דמדומי חמה, כשהמבוגרים עייפו מעט מלדבר, שאלו אותנו הצעירים אם גם לנו יש משהו לומר. ואז קמה ואמרה בת של אחד הרבנים: אני מרגישה שרימיתם אותי. שנים אני רואה את אבא שלי מסביר כמה הרבנים האחרים פה מסוכנים ליהדות, ושאסור ללמוד מהם בשום פנים ואופן. אני שומעת איך הוא מדבר עליהם ברדיו וקוראת את מה שהוא כותב עליהם בעיתון. ועכשיו הוא מחבק אותם? מריץ איתם צחוקים? מה, כל זה היה בדיחה אחת גדולה?
אחת לזמן מתפרסמת ידיעה על חברי כנסת ממחנות מנוגדים שמאחלים אלו לאלו רפואה שלמה לפני ניתוח, או מצולמים כשהם צוחקים זה עם זה במזנון הכנסת. רק השבוע פורסמה תמונה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה כשהיא באה לנחם את חבר הכנסת רוטמן אחרי פטירת אביו. יש בזה יופי אנושי עמוק. תזכורת למכנה המשותף שלנו כישראלים וכבני אדם. כשהתמונות הללו מייצרות ויכוח ברשתות, ויש מי שמוחים נגד הרפיסות שהן משדרות, ברור לי באיזה צד אני נמצא. אין לי ברירה מלבד להיות בצד הזה. אחרי כל כך הרבה ספרים וסרטים ומחזות על יריבויות פוליטיות שמתמוססות מול רגש אנושי; ואחרי כל כך הרבה דברי חז"ל, ועל רב ותלמידו שנעשים כאויבים זה לזה כאשר הם מתווכחים ולא זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה. גם אז, בשבת ההיא, הגבתי לדבריה של אותה בת רבנים בציטוטים על בני פלוגתא חריפים שלא נמנעו מלהשיא את ילדיהם אלו לאלו.
אך לפיצול בין האנושי והפוליטי יש מחיר. אחת היריבויות העמוקות בתולדות ישראל הייתה בין שני גדולי הדור בפרובאנס של המאה ה־12, הראב"ד ובעל המאור. תחילתה של מערכת היחסים הייתה בהתכתבות סטנדרטית, על חילוקי דעות למדניים, אבל עם הזמן הראב"ד התחיל לכתוב על בעל המאור כינויי גנאי ועקיצות, עד שבעל המאור כבר לא יכול היה לסבול זאת. כששאל את הראב"ד למה הוא מעליב אותו, הראב"ד היה מופתע מאוד. חשבתי שככה מדברים כשמתווכחים, כתב (אם אנסח את דבריו במילותיי שלי), לא עלה בדעתי שאתה לוקח אותי ברצינות. אבל ההכרה הזו הגיעה מאוחר מדי, והיחסים בין שני הרבנים מעולם לא חזרו לקדמותם.
הפיצול בין המישור הבין–אישי, שבו אני מתפלל לרפואתך ודורש בשלום המשפחה, לבין המישור הפוליטי והאידיאולוגי שבו אנחנו מתכתשים, מאפשר את ההידרדרות של זה האחרון
הייתי רוצה למצוא את אותה בת־של־רב מהשבת ההיא ולהגיד לה שהבנתי שהיא קצת צודקת. לא כי אני מצדד ביריבות מרה שאין בה שום מקום לרוך. אלא כי הפיצול בין המישור הבין־אישי, שבו אני מתפלל לרפואתך ודורש בשלום המשפחה, לבין המישור הפוליטי והאידיאולוגי שבו אנחנו מתכתשים, מאפשר את ההידרדרות של זה האחרון. כשח"כ יודע שכל מה שיגיד במליאה לא ימנע ממנו לאכול עם בר הפלוגתא שלו במזנון, הוא מרשה לעצמו לקלל על הדוכן בלי חשבון.
אלא שאנחנו, פשוטי העם, הנתינים, לא תמיד מבינים את הניואנסים. אנחנו עלולים לשמוע את הקללות שלך בטלוויזיה בלי לראות את החיוכים בארוחת הצהריים. ובגללך נתלוש שלטים מידיהם של מפגינים בעד עמדה שונה או נזרוק חפצים על נציגים של מפלגה שנואה. כי אף אחד לא סיפר לנו שכל זה היה רק בכאילו. הצגה לצורך הוויראליות של סרטונים מוועדות הכנסת. אם אתה חושב שהצד שכנגד הוא פושע, שמסכן במודע עבור שררה או בצע כסף את קיומה של המדינה, אל תדבר איתו לשלום. אל תושיט לו את ידך. אבל אם הוא איש טוב ששוגה לדעתך בקריאת המציאות, אל תלעג לו גם מעל דוכן הכנסת ואל תבוז לו גם בטוויטר.
