ירדן ביבס עומד על במה בעזה, עם סוודר אדום, ומבט עצוב בעיניים. הגוף שלו כפוף. יד אחת שלו בכיס, ובידו השניה הוא מחזיק את "תעודת השחרור" שהמחבלים העניקו לו. לצידו עומדים שני מחבלים רעולי פנים עם סרטים ירוקים על הראש. ומולם עומדים שני צלמים, גם הם במדי חמאס. אחד מצלם תמונות סטילס ואחד מצלם וידאו. ויש עוד מצלמות, כל האירוע מועבר בשידור חי ברשת אל ג'זירה. ואני יושב בבית שלי ורואה את זה ובוכה. אבינו שבשמיים איזה סיוט. עוד מעט ירדן ירד מהבמה, וייכנס לרכב של הצלב האדום, ויעבור לידי צה"ל. אבל גם שם, בשטחי ישראל, גם שם הוא יהיה מוקף במצלמות. והצלמים שיהיו שם, יתעדו את ירדן במפגש הראשון עם כוחות הצבא. ובמפגש הראשון עם הוריו. כן, אפילו את הרגע האינטימי הזה, האישי הזה, החשוף הזה, אפילו אותו הם יצלמו, ואחרי כמה דקות, מישהו כבר יערוך את החומרים, והסרטון יצא החוצה לעולם, ואני אצפה בו, אני אראה את החיבוק הזה, ואני אבכה במשך דקות ארוכות.
ירדן ביבס נחטף מביתו בניר עוז. קראתי שהוא יצא מהבית ראשון, בתקווה להציל את אשתו שירי ואת ילדיו אריאל וכפיר. אבל המחבלים שפשטו על ניר עוז חטפו גם אותו, וגם את אשתו וילדיו. אני חושב שהתמונה של שירי, אוחזת בשני ילדיה הג'ינג'ים ומביטה במחבלים במבט מבועת, היא הדימוי הכי חזק של המלחמה הזאת. זו התמונה הנוראה מכול. זו החרדה האחת, האיומה מכולן. אמא מבוהלת, מגוננת על שני ילדים קטנטנים, מפני המפלצות של החמאס. הפחד בעיניים של שירי הוא הפחד בעיניים שלי.
ירדן נחטף לעזה על אופנוע כשהוא יחף ומבוהל. המוני עזתים הצטופפו סביבו, פראי אדם עם שנאה בעיניים. לפני כמה חודשים החמאס שחררו סרטון שלו, שם גיליתי שהוא בחיים. ומאז אני חושב עליו, על הכאב שלו, על המשפחה שלו שהתפרקה לו. ומה עם שירי. למה היא לא חוזרת. ומה עם כפיר התינוק. מה עם אריאל הקטן. ולאיזה חיים ירדן חוזר עכשיו. מה נותר לו מחייו הקודמים.
המלחמה בין ישראל לעזה היא מלחמה מצולמת היטב. היא מתועדת מכל הכיוונים. כבר שנה וארבעה חודשים שאנחנו טובעים במבול של סרטונים, דימויים ותמונות. ובתקופה האחרונה, בימי הפסקת האש, בימי שיבת החטופים – אני כבר מרגיש שהכול יותר מדי. כל חטוף שחוזר הופך לסרטון ויראלי. כל חטופה שמתחבקת עם אמא שלה הופכת לפוסט מרגש. אני בעצמי שיתפתי בעמודים שלי את התמונה של אגם ברגר עם הוריה. זאת התמונה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ובכל זאת. יש משהו כל כך מוזר, בלראות את הרגעים האלה.
תתארו לכם שמישהו היה מפריד אתכם מהמשפחה שלכם, חלילה. תתארו לכם שהייתם סגורים בכלוב מתחת לאדמה במשך שנה שלמה. תתארו לכם שהייתם, בדרך נס, יוצאים החוצה, הביתה. תתארו לכם שהייתם פוגשים את אהוביכם, לראשונה, אחרי סיוט שנמשך למעלה משנה. האם הייתם רוצים צלמי וידאו וסטילס ברגע הזה. ברור שהתשובה היא לא. שמתי לב שהרבה חטופים מפנים את הגב למצלמה בזמן החיבוק. ובצדק. זה רגע כל כך אינטימי, כל כל כך אישי וחשוף, איך זה לגיטימי לצלם אותם בכלל. איך זה לגיטימי לשדר את התמונות האלה. על החמאס אין לי טענות. הם מפלצות. אבל מה איתנו. למה אנחנו מצלמים את החטופים ברגעים האלה. למה אנחנו משדרים את הרגעים האלה. זה הרגעים הכי חשופים שלהם. הרגעים האלה לא שייכים לנו.
ואולי, במחשבה שנייה, הרגעים האלה שייכים גם לנו. אולי אנחנו צריכים לראות אותם. ירדן ביבס נכנס לנו ללב. אנחנו מתפללים עליו כבר יותר משנה. אנחנו חולמים על הילדים שלו כבר שישה עשר חודשים. הסיפור שלו הפך לסיפור שלנו. הכול התערבב. אני זוכר שראיתי את התצפיתניות מתחבקות, אחרי שאגם הצטרפה אליהן. אני זוכר שראיתי את הסרטון הזה, את התמונה הזאת, והרגשתי שהלב שלי נרפא. וגם כשראיתי את ירדן ואת אמא שלו מתחבקים. ממש הרגשתי איזה רעד בלב. ראיתי השנה כל כך הרבה תמונות איומות, כל כך הרבה סרטונים מחרידים. הלב שלי חייב לראות גם את החיבוקים האלה. זו הנחמה היחידה שנותרה לי. זו התקווה היחידה שנותרה לי. בלי הסרטונים האלה, של החיבוקים האלה, איך אני אצליח לגדל פה ילדים.
אוי אבינו שבשמיים, איזו תקופה כואבת ומשונה. החטופים חוזרים הביתה, לאט לאט. הם שילמו מחיר כל כך כבד. הם הופקרו, וננטשו, הם היו יותר משנה בידיים של האנשים הכי גרועים עלי אדמות. ועכשיו כשהם חוזרים, כולם מצלמים אותם. כולם רוצים חלק מהם. כולם רוצים לדעת עליהם הכול. וצריך לתת להם ספייס. צריך לתת להם שקט. צריך לתת להם רגע קטן לנשום. זה ברור. זה ברור. ומצד שני, החטופים האלה נכנסו לנו ללב. אנחנו מתפללים עליהם, ונלחמים עליהם, וחושבים עליהם, וכואבים את כאבם. בלית ברירה, בדרך לא דרך, קמה ברית עמוקה בינינו לבינם. והסרטונים האלה שמתפרסמים בחדשות מדי פעימה, הם הגאולה שאנחנו מייחלים לה.
ואין לי פתרון. ואין לי תשובה. ואין לי שורה תחתונה. אני מביט בסרטונים האינטימיים האלה, ומתרגש עד דמעות, ומתכווץ במבוכה. אני כבר לא יודע מה מוסרי ומה לא מוסרי. אני כבר לא יודע אם הסיפור שלהם שייך גם לי או לא. אני כבר לא יודע מה לחשוב או להרגיש. אני כבר לא יודע כלום על כלום.
