מאות אלפי עזתים רוצים לעזוב – אבל לא בטוח שזה יקרה

עזה

הנה שלושה נתונים שכנראה לא ידעתם על עזה: ראשית, מאז עליית חמאס לשלטון ברצועה ב־2007 ועד 7 באוקטובר 2023 עזבו אותה 350 אלף תושבים ערבים. השני, סקרים שנערכים בקרב תושבי עזה מגלים שכשליש מהם מעוניין לעזוב את הרצועה. אלה היו הנתונים בערב 7 באוקטובר, כך שאפשר להניח ששיעור ם של מי שמעוניינים להגר גבוה יותר כיום. השלישי, כמחצית מתושבי עזה רואים את עכצמם פליטים – כלומר, הם אינם רואים בעזה את חלקת האדמה ששייכת להם באופן היסטורי, אלא יושבים בה עד שיתאפשר להם לחזור למקומות אחרים. בעיה אחת קטנה: המקומות האחרים האלה הם ערים ויישובים במדינת ישראל.

לפני שנחבר את הנתונים האלה, נוסיף להם ציוץ שכתב אתמול העיתונאי שלומי אלדר, שאיש לא חושד בו כימני או תומך בטרנספר: "מהבוקר אני מדבר עם אנשים מעזה. רובם אומרים אותו הדבר: אם יגיעו אוניות לחוף ימה של עזה ויוציאו אותם למקומות שיש בהם קהילות פלסטיניות דוגמת שוודיה, אנגליה וקנדה, ואם יובטח ביטוח רפואי ולילדים שלהם יהיה היכן ללמוד – הם יעזבו".

משמעות הדבר היא שיש סיכוי שכדאי לשקול שכל סיפור ה"צומוד" הפלסטיני – ההיצמדות המפורסמת לקרקע – שיש בו גם ממד אוריינטלי לא קטן, הוא אגדה נחמדה למבוגרים. יש גם מי שעושה הון פוליטי מלטפח ולהדהד אותה, אבל היא פחות קיימת במציאות. במילים אחרות, כולנו למדנו בשנה וחצי האחרונה שיש דברים שנראים ונשמעים פנטסטיים מכדי שיקרו, אבל עובדה שהם קרו.

טראמפ

כל זה לא אומר שהגירה של תושבי עזה למקומות אחרים בעולם (נעים להכיר, פונטלנד) היא רעיון שיקרום עור וגידים, ושיום אחד באמת נקום בבוקר וניסע לקנות מעיל אופנתי ביוניקלו רפיח. עד כמה שאני יכול להתרשם משיחות כאלה ואחרות עם גורמים רפובליקניים, הנשיא דונלד טראמפ ביצע במסיבת העיתונאים עם נתניהו את מה שהוא מבצע בעניינים פנים־אמריקניים – ולא רק – מהרגע שנכנס לחדר הסגלגל מחדש ב־20 בינואר.

כבר ביומו הראשון חתם הנשיא המחודש על שמונים צווים, שכל אחד מהם הוא רעידת אדמה בפני עצמה. סוכנויות שבדרך כלל נדרשות שנים לעשות בהן שינויים מינוריים נסגרו באבחה. עשרות אלפי אנשים פוטרו מהיום למחר, והם מוחלפים בימים אלה באנשים שמאמינים בדרכו של טראמפ ומעוניינים לרצות אותו. חלק מהצווים היו בעלי השפעה ממשית ומיידית, אבל חלק דורשים עדיין שינויים ותיקונים, וייכנסו לתוקף – אם בכלל – רק בשלבים מאוחרים יותר.

יותר משהם מגדירים פעולה ממשית ומיידית, הצווים האלה משרטטים את החזון של הנשיא. כרגע מטרתם היא להטיל הלם ומורא. טראמפ נכנס בסערה לבית הלבן, והוא מתעקש להראות שאין פינה שהוא וצוותו לא ישנו. זאת הבטחת הבחירות שלו, והוא לא מתכוון לאכזב את בוחריו או את עצמו.

השאלה היא לאיזו מגירה תיכנס תוכנית ההגירה של טראמפ לתושבי עזה: האם למגירת הפעולות של כאן ועכשיו, או למגירת החזון וההלם. זאת שאלה שאיש לא יודע לענות עליה, ובהחלט ייתכן שזה כולל גם את טראמפ.

אדם בעל קשרים בוושינגטון המשיל לי השבוע משל על רעיון ההגירה מעזה, שלקוח מתחום מומחיותו של הנשיא: נדל"ן. "המצב כרגע", אמר האיש, "משול ליזם שמעביר הוראה למנהל העבודה שלו להקים על שטח אדמה גורד שחקים בן 150 קומות. מנהל העבודה ההמום מנסה להסביר ליזם שהחוק העירוני מאפשר לבנות באזור רק בניינים שגובהם מגיע לעשרים קומות, אבל היזם אומר לו: אתה עובד אצלי, לא אצל העירייה. טפל בזה. ברוב המקרים העניין מסתיים בבניין של ארבעים קומות". כל אחד ואחת מכם מוזמנים לצייר את הנמשל.

אופוריה

"כורש, בלפור, דונלד טראמפ. ו׳ בדצמבר הוא מעתה יום חג": זאת הכותרת שניתנה לטור שפרסמתי כאן בסוף 2017, לאחר שהנשיא טראמפ הכיר בירושלים בירת ישראל. זאת הייתה אמת לשעתה, והיא נכונה גם כיום. לאחר מכן קיבלנו את הסכמי אברהם, שטראמפ ובנימין נתניהו חתומים עליהם. אבל שלוש שנים לאחר מכן התחלף הממשל בארה"ב. ג'ו ביידן לא הסיג לאחור את ההחלטה להכיר בירושלים בירת ישראל, אבל הוא בהחלט סובב את הספינה בלא מעט מובנים.

הבחירות לנשיאות נראות רחוקות, אבל בעוד פחות משנתיים יש בחירות לקונגרס. בעוד שלוש שנים כבר נכנסים לשנת הבחירות לנשיאות, והפעם טראמפ כבר לא יהיה מועמד. לכן, למרות השמחה הגלויה והמוצדקת על כך שבבית הלבן יושב נשיא אוהד ישראל באופן מובהק, כדאי מאוד שממשלת ישראל והעומד בראשה – שאחת מתכונותיו הבסיסיות היא היכולת למשוך זמן – יתפסו את המושכות ויתחילו לפעול כאילו כל הטוב הזה עומד להיעלם, ולו מהסיבה הפשוטה שזה בהחלט עשוי לקרות.

יש לקחת בחשבון גם את האפשרות שטראמפ עצמו ייסוג פתאום מחלק מתוכניותיו לגבי המזרח התיכון, שנראות כרגע מושלמות מבחינת ישראל. איש עדיין לא יודע כיצד ירובע המעגל מול ערב הסעודית, מה יהיו המנופים הכלכליים של קטאר על ממשל טראמפ – ויש עוד אלף ואחת מהמורות שעשויות לשנות חלק מהדברים המופלאים שנפלו עלינו השבוע.

אבל גם אם לא, טראמפ אינו שליט יחיד כמו בריאד, ואפילו אינו ראש ממשלת ישראל, שיכול להיות בשלטון 15 שנה ויותר אם רק יבחרו בו שוב ושוב. זמנו בנשיאות קצוב. ארבע שנים הן זמן קצר בהתחשב בתהליכים העצומים שהוא מתכנן לנו ולאזור. חשוב שהשעון יהבהב כל הזמן מעל ראשם של מקבלי ההחלטות בישראל.