"אי ההתגייסות של הציבור החרדי לא נובע מחוסר אכפתיות או התעלמות"

ימי המילואים ההולכים ונמשכים נתנו את אותותיהם הגופניים, הרגשיים והנפשיים בי, במשפחתי ובסובבים אותנו. ומנגד רבו הפגנות החרדים נגד גיוס, נשמעו ציטוטים מזעזעים מפי רבנים חרדים ופוליטיקאים ועלו ניסיונות להעביר חוק של הארכת גיל סיום המילואים.

התמלאתי כעס וכאב כלפי החרדים הייתי מתוסכלת מהאטימות שלהם לקריאות העזרה הנואשות מצידנו. רגע לפני שהתפשטה בי תחושת השנאה כלפיהם החלטתי לפנות לבנות דודות חרדיות שלי, ולהתחיל מפגשים אחת על אחת או אחת על זוג שבהם אספר מה עבר עליי ועל הסביבה הקרובה לי מאז שמחת תורה, לשתף אותן בחיי אשת מילואימניק, חברה של מילואימניקים, אמא לילדות של חייל מילואים וחברת קהילה שבה גברים רבים מגויסים.

לקראת הפגישה הראשונה פניתי לבת דודה שלי במייל וכתבתי לה שהייתי שמחה להיפגש איתה לשיחה על התקופה האחרונה ועל השפעותיה עליי. הסברתי שקשה לי הריחוק הגובר שאני חשה מהציבור החרדי ושחשבתי שפגישות עם בני משפחה חרדים יוכלו לעזור לנו להרגיש עדיין קשורים. היא השיבה לי שהיא תשמח להיפגש ולשוחח, ושאומנם אינה אשת דברים, ושהיא לא בטוחה שתוכל לענות לי בענייני השקפה והבדלים בין המגזרים, אך בשפת הלב תמיד אפשר לדבר. שמחתי שהיא מעוניינת כמוני בשיח מלב אל לב ונסעתי לביתר עילית. באתי פתוחה גם לשמוע את המקום שלה, ולקבל ממנה תמיכה ואמפתיה.

ימי המילואים ההולכים ונמשכים נתנו את אותותיהם הגופניים, הרגשיים והנפשיים בי, במשפחתי ובסובבים אותנו, ומנגד רבו הפגנות החרדים נגד גיוס, נשמעו ציטוטים מזעזעים מפי רבנים חרדים ופוליטיקאים ועלו ניסיונות להעביר חוק של הארכת גיל סיום המילואים. את הכאב והכעס האלה הבאתי לפגישות

עד כה ביקרתי שלוש בנות דודות, אחת מהן עם בעלה. הסיפור שלי נגע בהם מאוד. כולם הביעו הערכה גדולה מאוד ואמפתיה למה שאני עוברת ואכפתיות ממה שקורה. היה להם חשוב לשמוע את זה, כי בשל הבידול שהם נוקטים איש לא שיתף אותם עד כה בקשיים של המתגייסים ובני משפחותיהם. והם היו מודעים לכך שזהו אחד המחירים שהם משלמים על הבידול הזה.

כל אחד מהם האיר לי כיוונים אחרים בהבנת מצבם ובהבנת האידאולוגיה שלהם וחייהם. אשתף כמה מהדברים:

בת דודה אחת דיברה איתי על כך שחינכו אותה לאמונת חכמים, "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" ופירוש רש"י לפסוק: "אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין". היא שיתפה שהלב שלה איתי, ושלו הייתה במקומי היא הייתה גם מרגישה כמוני, אבל היא מאמינה שיש דברים שהיא אינה מבינה בשיקולים של גדולי הדור. אף שהקשיתי עליה בנוגע לבחירה למי להקשיב, ואף שהבחירה שלה להתבטל בפני הרבנים נוגדת את הערכים שמנחים את בחירותיי, הבנתי שכמוה אנשים רבים בוחרים לחיות בפער הזה שבין התחושות האותנטיות שלהם לבין אורח חייהם וביטויין למעשה. אני מבינה שאנשים רבים כמוה אינם מבטאים את האמפתיה שהם חשים בגלל המגבלות שההשקפה החרדית מציעה, אך אין זה אומר שהם אינם חשים אותה.

בעלה של בת דודה אחרת שלי סיפר לי שאפילו שבשיח אל החוץ הם אינם מביעים את דאגתם, ואפילו שיש כלי תקשורת חרדיים שאינם מזכירים את חיילי צה"ל, בשיח בתוך הישיבה שלו המצב נוכח כל העת. הם מקדישים את לימודם ותפילותיהם לניצחון במלחמה, להחלמת הפצועים ולהשבת החטופים, ומזכירים את כל מי שאינו בביתו.

דיברתי איתם על הבעייתיות בהשארת תחושת הערבות שלהם בתוך השיח הפנימי בלי לבטא אותה כלפי חוץ. ביטאתי את הקושי שלי מכך שכדי להיות מודעים לרגשותיהם היה עליי לבוא עד אליהם. הם הקשיבו לי קשב רב, והיה ברור לי שהדברים שנאמרו יעלו עוד במחשבותיהם.

////

כשהגעתי אל המפגש איתם ידעתי שהטענות שיש לי אליהם קשות יותר מכל תשובה שהם יענו לי. ידעתי שלא אשנה את האידאולוגיה שלהם מן הקצה אל הקצה, ואיש לא יתגייס בזכותי. כל תשובה שאינה גיוס לכאורה אינה מספקת, שכן החיילים ובני משפחותיהם כבר תשושים, והמענה שאנו זקוקים לו הוא עוד גיוס. ואף על פי כן היה לי חשוב להפנות את טענותיי לאנשים ולהיות קשובה גם למורכבות של התשובות שלהם. דווקא מתוך נקודת המוצא של הציפיות הנמוכות הייתי פתוחה לקבל את מה שהמפגשים יכולים בכל זאת להשקיט בי ולתרום לי.

נעמה, בת דודה אחרת, העדיפה שלא להגיב אלא רק לשמוע. היא אמרה לי שהיא מעריכה מאוד את מה שאנחנו עוברים ואת מה שמשפחות חיילים אחרות עוברות. היא מרגישה את הכאב שאני חשה והיא מודעת לכך ששום דיבור אידאולוגי לא יוכל לענות על הרגש. הערכתי את הכנות והרגישות שלה, ואת הרצון שלה לתת לסיפור שלי את המקום. כשדחקתי בה לענות היא דיברה על חשיבות לימוד התורה בחייהם, על מסירותם והקרבתם למען לימוד התורה. והיא הסבירה שלפי אמונתה לימוד התורה הוא שמעניק לנו זכות על הארץ, והוא שתומך בלחימה.

אמרתי לה שהייתי מצפה שבעיתות כאלה, על פי ההיגיון הזה, לא יצאו הלומדים לחופשות "בין־הזמנים" ולטיולים. היא סיפרה על הילד שלה, בן 14, שחוזר כל יום מהישיבה בשעה עשר וחצי בלילה אחרי שהוא לומד כל היום מהבוקר גמרא. הוא אוהב מאוד לנגן, ובכל שבוע יש לו חצי שעה להתאמן על נגינה לפני שבת, כי שאר השבוע שלו מלא בלימוד. היא סיפרה שכשילד אחר שלה, בן 16, תלמיד ישיבה בפנימייה, יצא לחופשת בין־הזמנים ורצה לטייל, היא אמרה לו שזה לא מתאים, כי יש מלחמה. והוא אמר לה שהוא לומד כל כך באינטנסיביות שהוא מרגיש שהוא חייב את הטיול הזה כאוויר לנשימה.

ידוע לי שלא כל החרדים שקדנים כל כך, ואין בכך להוריד מדרישתי שכולם יישאו בנטל, גם אם כרוכה בכך פגיעה בשמירה על הנפש, כפי שכל חייל וכן משפחותיהם מסתכנים בפגיעה בנפשם. אני מספרת על מי שאני פגשתי ועל המורכבות של הפרטים במציאות שהם חיים בה. קל לבוא בדרישות כלליות, קשה יותר להקשיב לקשיי הפרט – הן מצידי הן מצידם.

נושא נוסף שעלה בשיחות הוא חוסר האמון במערכת ובכנות הכוונות של הצבא ושל מערכות המדינה. חוסר אמון זה נובע מפגיעה חוזרת ונשנית, מהשנאה המכוונת אליהם באווירה הציבורית וכן מניסיונות העבר שלא הצליחו. צה"ל כיום אינו מותאם לאורח חייהם, ואף שהוא מראה כוונות לשינוי, הם אינם מאמינים בו.

הרגשתי שבנקודה זו יש גם לנו אחריות. המרחק מצידנו גרר התרחקות מצידם. ודווקא צעדים מעוררי אמון, כמו דיבור מלב אל לב, ביטוי הכאב שלנו והפגיעה שאנו חשים בערבות מצידם, כמו גם הקשבה כנה ובירור הדברים יכולים ליצור לאט־לאט שינוי באווירה בין המגזרים ולבנות אמון.

בשיחות ובהתכתבות עם בנות דודתי אחרי המפגש שמעתי מהן שהפגישה הייתה להן חשובה מאוד והותירה בהן נקודות למחשבה ותחושת אחווה.

בשבת לאחר אחת הפגישות קיבלתי משלוח של עציץ פרחים ועליו מודבק פתק: "בהערכה רבה על הצעד היפה שעשית, על היוזמה והמפגש, על המאמץ שלך לשמור על האחדות והאחווה במישור המשפחתי ובמישור הציבורי. על הכנות והפשטות והלב והצוהר שפתחת. חושבים עלייך, ובהחלט עכשיו מרגישים אותך יותר. מתפללים לשלומכם ולשלום כל החיילים ונשותיהם המסורות, מכל הלב".ביקשתי מנעמה לכתוב לי על המפגש שלנו מהצד שלה ואני מביאה כאן את הדברים שלה כלשונם.

נעמה, בת דודה נוספת, העדיפה שלא להגיב אלא רק לשמוע. היא אמרה לי שהיא מעריכה מאוד את מה שאנחנו עוברים ואת מה שמשפחות חיילים אחרות עוברות. היא מרגישה את הכאב שאני חשה והיא מודעת לכך ששום דיבור אידאולוגי לא יוכל לענות על הרגש

"הערכתי מאוד את האומץ ליצור שיח ולדבר בפתיחות. היה כואב וקשה לשמוע מה עובר עלייך, לא דמיינתי את המציאות הזאת. פתאום העובדות מהחדשות קיבלו רגשות חזקים והשלכות לרמה היום־יומית, פתאום הבנתי מה אומרים שבתות וחגים לאשת חייל, מהו ספק מכרסם, חוסר אונים, פחד מוות כפשוטו, חשיפה לאובדן, דריכות, מצב הנפש והשיבה לשגרה לאחר לחימה, ההשפעה על הילדים ועוד. ואולי בפעם הראשונה מאז הזעזוע והכאב הראשוניים של פרוץ המלחמה חשתי את החיילים ומשפחותיהם.

חשוב לי להסביר שחוסר ההתגייסות שלנו לא נובע מחוסר אכפתיות או התעלמות. הציבור החרדי כל כולו עשייה ונתינה לזולת, אגואיסטיות זה מחוץ לתחום של ערכי החברה החרדית. יש כאן משהו אחר לגמרי, מדובר על תפיסות חיים שונות המשליכות על כל תחומי החיים. נוסף על זה, קיים הבדל גדול בין התייחסות באופן פרטי לחיילים ומשפחותיהם לבין הצבא והמדינה כגוף ציבורי. אנו מלאי הערכה לכל אחד ואחת שמוסרים נפש כדי להציל את כולנו אבל למערכת שנקראת 'צבא' יש לנו התנגדות חזקה.

לגבי הציות לדברי הרבנים החרדים חשוב לי להבהיר: הציות המוחלט הוא לגדולי הדור בלבד, אלו רבנים ששבעים שנה לומדים תורה תוך אכפתיות ומידות תרומיות, ולא לכל מי שנקרא 'רב' או בעל זקן וכיפה. וגם כלפי דבריהם של גדולי הדור תמיד אפשר לשאול, לברר ולהבין. הוראות הרבנים בדרך כלל הגיוניות מאוד. המפגש המיוחד ממשיך להדהד בי, המילים שלך נכנסו בי עמוק־עמוק, השיח איתך פתח זוויות חדשות ואני מעבירה את תוכנו למעגלים רחבים יותר בסביבתי". אף שהמלחמה עוד לא הסתיימה, ורבים עוד בעיצומם של ימי מילואים מפרכים וארוכים, בנות דודותיי עזרו לי להתבונן התבוננות רפלקטיבית על התקופה.את תהליך העיבוד האישי שלי תיעלתי לעשייה שאני מקווה שתתמוך בריפוי החברה שלנו כולה.