בשנה האחרונה עברנו לא מעט, אנחנו עדיין עוברים, ויש עוד לפנינו. לחברינו האמריקנים ישנם הבלגנים שלהם. לא שחסרים להם נוספים, אבל לפחות בשנה שעברה נוסף בלגן תרבותי ומשעשע במיוחד: הדיס (הסלנג לריב) בין קנדריק לאמאר לדרייק.
על רגל אחת: מספר שורות רומזות של קנדריק על לאמאר בעקבות מאורעות עבר הצית מלחמת חורמה ליריקלית, ובה נוצרו לפחות עשרה שירים משני הצדדים הכוללים העלבות מחוכמות עד ילדותיות, קונספירציות שווא, האשמות ודיון עמוק יותר על תרבות ההיפ הופ. לאמאר יצא (נכון לשורות אלה, כי אין לדעת) כשידו על העליונה מכמה בחינות, כשהוא מוציא אלבום מפתיע ("GNX"), מודיע על סיבוב הופעות שהכרטיסים אליו נחטפים ומגיע כעת גם אל ציון דרך חשוב בתרבות האמריקנית; הופעה במחצית גמר הסופרבול, לשם הגיע רק כאורח לפני שלוש שנים (בהופעה של ד"ר דרה המנטור) והפעם – המופע המרכזי.
זאת הזדמנות טובה להתעכב עליו קצת. 1.65 מטר שהזיזו לא מעט אנשים ברחבי הכדור ואפילו יותר מזה – גרמו להם לחשוב. לדוגמה, הדרך שלו להבאת הסיפור של החלום האמריקני מזווית לא רגילה, כזאת שעוברת במאבק השחורים והגזענות. שנונה, מלאת רפרנסים ואמנות ובעיקר – לא מתנצלת. לנער שגדל בישראל לא היה אמור להיות שום מושג על מגפת הקראק (שימוש רב בסמים במהלך שנות ה־80 וה־90, שהביא להתגברות הפשיעה והאלימות והידוק המדיניות שפגע רבות בקהילה השחורה). לאמאר היה זה שידע להעביר את המסר מעבר ליבשות, לדבר על שאיפה לאהבה ככוח מניע בעולם, לשוחח בפתיחות על החולשות שלו. בדגש על האלבום Mr. Morale & the Big Steppers מ־2022 שפותח את חייו ואת העבר המסובך שלו במעין תהליך פסיכולוגי מוזיקלי, משולב בקולה של אשתו ויטני ושל דמויות נוספות חשובות בחייו. לאמאר הלך את כל הדרך, מתנער מתסביך המושיע (Savior) שדבק בו עם השנים וקרא לתיקון פנימי שמוביל לכללי. הכול כאמור עטוף במעטפת אמנותית מחושבת המתבטאת בקליפים וטיזרים לכל דבר שיוצא תחת ידו, כחלק מלייבל שלו עצמו בשם "pgLang" שכבר פועל גם בתחומי האופנה עם פרסומות למותגים כמו Converse ו־Calvin Klein.
ואולי, למרות כל המרחק מהנושאים האלה לכאורה והקשר שלהם אלינו – יש משהו בקנדריק שנותן תחושה שהוא קרוב אלינו, אחד משלנו. יש בו מין כנות חותכת שאפשר להבין מבעד לאנגלית (לא דבר שקורה עם כל אמן מחו"ל), חספוס בהגשה שיכולה להתפרש על מגוון קולות, כל אחד מדגיש מקום אחר באישיותו. עצם הדיבור הרוחני שלו בראיונות תפס אותי מדי פעם בתהייה האם שמעתי את אותו המסר ממנו או ממעשייה חסידית. אולי אפילו הריב עם דרייק שהזכרנו, שבו יצאה קצת תדמית הערס של לאמאר (וכשהוא רוצה היא יוצאת במלוא כוחה) מקרבת בו משהו אלינו. זהו הראפר הגדול ביותר כיום ואחד המוזיקאים המשפיעים של המאה ה־21; אדם מורכב מלא ברגעים מעוררי השראה ותעוזה אמנותית לצד כאלה שיעלו שאלות ותמיהות, טועה ולא מושלם כמו שהוא משלים. פועל לתיקון כאחד שיודע עוול מהו, מודע לסביבה שלו ומדבר את הרחוב גם על השטיח האדום ועל במת פרס הפוליצר היוקרתי (זכה ב־2018). אמן ברמ"ח אבריו, אבא לילדים ומוביל שינוי בתרבות ההיפ הופ שלעיתים מסתגרת לה בגטו, ומוציא אותה החוצה, ממשיך למצב אותה כאחת התנועות המשמעותיות במוזיקה ומעבר לצלילים, יחד איתו ללא הפרדה, בשתי מילים: אמן אמיתי.
לאמאר הוא מקור השראה לנערים מעבר לגלובוס ליצור ולהאמין בפרטים הקטנים שהופכים אמנות למשפיעה ומופיעה חיים לצד כנות ומקוריות, כזאת שמגיעה מהמקורות שלך. מודה בשמי ובשם נוספים רבים כאלה, אשרינו שזכינו.
ואסיים בציטוט של אחד שאוהב את מר לאמאר ללא ספק, הלוא הוא רביד פלוטניק, שכתב שיר הלל לגיבור שלו: "קנדריק אחח יא קנדריק, איך אתה כזה מטורף / כל פעם מחדש אתה שוב מעלה ת'רף / חייל שלך אני, תדע אני חייל שלך – חייל שלך".
המלצת אלבום
עוד אחד שבא מההיפ הופ ויודע דבר או שניים על השכונה ועל אותנטיות: הראפר פלד (שאולי תכירו מהלהיט "עזבת ת'בית" שצעד בפלייליסט ומצעד גלגלצ ושבר את הטיקטוק) עם האלבום "כאב ודמעות", ב–23 דקות כמעט של מחווה למוזיקת הדיכאון הים–תיכונית (אירוח של הזמר יוסי עדן וסמפול של אבי ביטר) וההיפ הופ הישראלי של שנות האלפיים, שעליהם גדל.
