לפני שבועיים אביתר בנאי התארח ב ״1+1״, הפודקאסט של אסף ליברמן שהוא מהפודקאסטים האהובים עליי, גם כי אני מאוד אוהב מוזיקה ישראלית וגם כי אסף ליברמן הוא מראיין ייחודי, עם חוש הומור, עומק וכזה שעושה הרבה מקום למרואיינים שלו. ובמפגש עם אמן כמו אביתר בנאי החגיגה כפולה ומכופלת. כצפוי, השעתיים ושתי הדקות של הפרק היו מרתקות, מרגשות ומפתיעות, גם למי שכמוני, מכיר היטב את הסיפור של אביתר בנאי ואת הדיסקוגרפיה שלו.
אבל אז, ביום־יומיים שאחרי עליית הפרק לאוויר שוחרר לרשתות החברתיות ריל קצרצר ומצולם מתוך השיחה שכותרתו הייתה: ״אביתר בנאי מדבר לראשונה על ההתמודדות הארוכה שלו עם התמכרות״. מי שצפה בריל, אכן שמע את בנאי מספר בכנות על התמודדויות שונות שלו עם התמכרויות לאורך השנים. סמים, אלכוהול, ציפרלקס. ואני, שנתקלתי בריל הזה אחרי שכבר שמעתי את הפרק במלואו הרגשתי מאוד לא נעים. שלא לומר קצת כועס. כי הריל הקטן הזה נראה לי כמו פספוס גדול, שלא לומר חטא גדול כלפי אביתר בנאי וכלפי השיחה המלאה והעשירה שלו עם אסף ליברמן. לא נחַתּי מהירח. אני יודע איך עובדת תקשורת, איך עובדים פושים. אני יודע שככה זה היום בעידן המואץ שלנו ושכדי לגרום לאנשים להקשיב לשיחה של שעתיים צריך למצוא את הדקה הכי ג׳וסית מתוך השעתיים האלו ולהפוך אותה לכותרת, והרי מה יותר עסיסי מלשמוע את אביתר בנאי אומר ״הייתי מכור לציפרלקס״? ככה אומנם הדברים עובדים ולא פלא שאמנים רבים מסרבים בעקביות להתראיין ולא נותנים אמון מלא במערכת התיווך הזו שבין התקשורת לקהל. מקרים כאלה הם דוגמה קלאסית להשטחה, לצמצום ולחוסר הקשב שמאפיין כל כך את התקופה.
בספטמבר האחרון יצא אלבומו השמיני של אביתר בנאי ״שיחות שלום״. על אף שמו, מדובר למעשה באלבום מלחמה. גם המלחמה הממשית שפרצה בשמחת תורה דאשתקד, אבל גם מלחמה אישית של בנאי, שנמשכת מאז מאי 96׳, רגע אחרי ש״תתחנני אליי״ יצא לרדיו. יש דיסוננס מובהק בין השם ״שיחות שלום״ לבין התמונה שעל עטיפת האלבום שבה בנאי מצולם בכפפות בעיצומו של קרב אִגרוף. גם השירים באלבום נעים בין רגעי השלמה לבין טקסטים חשופים מאוד, ישירים מאוד ולא מתחכמים כדרכו של בנאי. יש משהו מבהיל בפשטות שבכתיבה שלו, תחושה של מי שלא מפחד לכתוב ולא חושש להניח את הדברים כמות שהם ולכן, גם כשאביתר בנאי בוחר לכתוב מילים שלא מצופה ממנו לכתוב, זה מתקבל בטבעיות, באמינות ובהרמוניה לסיפור חייו. אבל גם אז, רגע אחרי שהאלבום יצא, רעשו וגעשו הרשתות החברתיות וכתבי המוזיקה הלא מעמיקים במיוחד. האם אביתר בנאי חוזר בשאלה? האם הוא מתגרש? האם נמאס לו מהדוסים? ומה בדיוק קורה שם בינו לבין א־לוהים? ואם כל זה לא מספיק, הנה לראיה, על העטיפה הוא מצולם בלי כיפה השם שישמור!
הריל הקטן הזה נראה לי כמו פספוס גדול, שלא לומר חטא גדול כלפי אביתר בנאי וכלפי השיחה המלאה והעשירה שלו
אך מי שבכל זאת נותן לב על הדברים יודע שבסיפור של אביתר בנאי רק לרגעים נדמה שיש תחנות שלום, פיוס והשלמה. רק לרגעים נדמה שהוא האמן הזה שמצא. שגילה את האור ונשאב לתוכו. אך הקלאסיקה הברסלבית של ״תשובה על תשובה״ – שלפיה אין תחנה סופית אצל היהודי המאמין – מעולם לא הייתה הולמת יותר. אין מנוחה ונחלה באמת אצל בעלי תשובה. יש לופ בלתי נגמר של רצוא ושוב, של בירור על בירור, של כן תיאטרון רוסי לא תיאטרון רוסי. לאורך השנים קל היה לקטלג את אביתר בנאי בתוך הזרם ״האמוני״ במוזיקה הישראלית, במיוחד אחרי שחזר בתשובה. מגזרים שלמים ניסו לנכס אותו אליהם. אבל הוא, אחת לכמה זמן היה טורף את הקלפים ולא ממש מאפשר את זה כי גם המקרה הפרטי־כללי שלו, כמו גם המקרה הספציפי של הריל מהפודקאסט של אסף ליברמן קשור לזה שכיום הקונטקסט הפך להמלצה בלבד וההוצאה מהקשרו הוא האופן המקובל לצרוך היום תרבות, פוליטיקה, תורה ומה לא למרבה הצער.
רבנו מרטין סקורסזה כבר אמר שהאישי ביותר הוא היצירתי ביותר. ומכיוון שאין דבר אישי יותר משיחות שלום של אביתר בנאי – אין דבר יצירתי יותר משיחות שלום של אביתר בנאי. אמן בן 51 שמחדש חידוש בדיוק כמו הילד ההוא בן ה־23 עם השיער הארוך, הלחץ באוזניים, הסרטים, הערק והפסנתר. רק צריך להקשיב. לפי הסדר. לכל השעתיים. לשיחה המלאה. לאלבום המלא. לסיפור. למה שנכתב בין השורות. לאש הלבנה ולא רק לאש השחורה. וככה, צריך להגיע לשיר האחרון ואז ללחוץ שוב פליי. רצוא ושוב רצוא ושוב רצוא ושוב. ואגב אם כבר, קשה להתאגרף עם כיפה, היא יכולה ליפול כל רגע.
