"אני רואה בעיני רוחי את המשחתת האמריקנית מתקרבת לחופי עזה", אמר השבוע שר התרבות מיקי זוהר. השר, שמילותיו של דונלד טראמפ בבית הלבן על השתלטות אמריקנית על הרצועה הדהדו באוזניו, מיהר לצייר מעין חזון נבואי: צבאות זרים יושיענו מכל צרינו, וישיבו את ארצנו הקטנטונת לגדולתה. נבואת השר זוהר, על צעדיו הקרבים של הדוד סם, נבואת בוקר הייתה, אך כבר בערבו של יום מיהרה דוברת הבית הלבן קרוליין לוויט להוציא את הרוח ממפרשי המשחתות, כשהודיעה כי "הנשיא טראמפ לא התחייב למגפיים אמריקניות על הקרקע בעזה".
כל מי שיש לו שמץ היכרות עם הסיפור האמריקני לא הופתע מדבריה. אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה כל מעורבות ישירה של חיילי ארה"ב במלחמות על אדמות נכר לפצע פתוח בגוף האמריקני. הסיפור חזר על עצמו פעמים רבות מדי: תמיכה בתחילה, אכזבה מהירה, זעם בסוף הדרך.
טראמפ מבטא את התודעה שמלחמות רחוקות הביאו לאמריקה רק כאב וחידלון, ובשנת הבחירות שב והכריז שלא ישלח את חייליו לשדות זרים. זאת הייתה כנראה ההסכמה המרכזית שלו עם הנשיא היוצא ג'ו ביידן: חיילינו לא יילחמו באוקראינה.
העניין כאן, כמובן, אינו שר התרבות הישראלי ויכולתו לפענח את הדנ"א האמריקני, הגם שוודאי היינו אמורים לצפות משרינו להבנה מעמיקה יותר של תרבותה של המשפיעה בבנות בריתנו. העניין הוא אופוריה שנדמה שנתפרצה במחוזותינו באחת עם הישמע דברי טראמפ על הרצון להביא להגירת תושבי עזה והניסיון להפוך את הרצועה העשנה ל"ריביירה של המזרח התיכון". היו שכתבו שזהו מעין "נס", אחרים ציטטו את הלהיט התורן "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב". יש אפילו מי שכבר הכתירו את ההצהרה הזאת כבעלת חשיבות היסטורית המשתווה לזו של הצהרת בלפור, לא פחות. כל זה מצטרף לשאון המשחתות האמריקניות הנודע.
גם החתום מעלה חושב שבמסיבת העיתונאים קרה דבר מה בעל חשיבות גדולה, שהרי מבעד לקלות הלשון של הנשיא ולמילים הגדולות שספק אם אפשר לממשן על הגירה מרצון של 2 מיליון נפשות מסתתר שינוי כיוון ניכר: לא עוד הפטיש והסדן המוכרים לעייפה.
הפטיש הוא הרי המשך שליטתם של גורמים עוינים למדי בעזה, מעונבים יותר ופחות, והסדן הוא ממשל צבאי ישראלי, שמחיריו ביזע ובדם ידועים. אם יש דבר מה לשבח עליו את הנשיא טראמפ הרי הוא על כך שאין לו כלל צורך לצאת מחוץ לקופסה. הוא כבר חושב מחוצה לה מלכתחילה, ואף נכון לומר שהוא מדבר מחוץ לקופסה. גם אם המרחק בין דיבורו ובין המעשה רב מאוד, הדיבור אינו דבר פעוט בעולם שגורלותיו נחרצים לא פעם בשל השליפות המהירות של מנהיגים במערב הפרוע של הרשתות החברתיות.
ובכל זאת, האופוריה מדברי הנשיא נדמית לי מסוכנת מאוד. היא מסוכנת כדרכה של אופוריה: אתה לוגם מיינה המשכר, ופתאום נדמה לך שהמציאות הקודרת שהתנהלת בה עד כה היא דבר שאפשר להופכו במחי רגע. האופוריה פשתה בציבוריות הישראלית לאורך ולרוחב, חוצה קווים מחנאיים ומפלגתיים. אף על פי כן נדמה שהיא מרוכזת בעיקר בערוגות הימין, שם דיבורים על "ימים של נס" וברכות על ראשו של "דונלד בן פרד" נעשו שכיחות מאוד. מעבר לכך שיש טעם לפגם בהתמכרות לחגיגיות הזאת כשגאולה (לחטופים ובכלל) טרם באה, הרי שדווקא מי שהתריעו מפני פנטזיות מדיניות למיניהן צריכים לגלות עתה עקביות: אי אפשר ללעוג לחלומות המזרח התיכון החדש משנות התשעים ולהתמכר לחליפת "מזרח תיכון חדש" בעיצוב אחר, גם אם הפעם היא תפורה למידותיך.
על הבטחות להיפוך גמור של המציאות יש להביט במשנה זהירות – בין שהן נאמרות במדשאות הבית הלבן מפי ביל קלינטון ובין שהן נאמרות באותו בית מפי טראמפ. זאת אמת שמי שמבקשים לאמץ את הכינוי "שמרנים" (הגם שלא פעם הם שואבים את תורתם מתורות מהפכניות כשל הרב קוק) צריכים להכיר בה.
בפרשת השבוע, בשלח, חוזה עַם העבדים הבורח ממצרים בנס הגלוי המפורסם היותר במקרא: הים נקרע לשניים. המציאות מתהפכת באופן שאין לצפותו ממבט בטבע הדברים המוכר.
מנס זה נולדת שירה יפהפייה שאין לה מעצור, וכששיר מצלצל באזניים אפשר לחשוב שמעתה ייפתרו כל הבעיות כך: כל ים יגורש מפנינו, כל אבן נגף תיתקל בפלא הנס. אבל לא היא. אחר כל זאת מחכות לעם ארבעים שנים קשות במדבר. בכלל, דור החוזים בנס לא יזכה לבוא בשערי הארץ המובטחת.
יש כאן קריאת אזהרה חדה וברורה מהתמכרות לנס שיבוא בפתע, מהמחשבה שכוח חיצוני כלשהו יפתור באחת את בעיותיך. פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה מדגיש שהזמן הקצר בין קריעת הים לחטא העגל הוא הוכחה לכך ששינוי תודעתי לא נקנה בניסים. מי שהתרגלו לעבודת אלילים מצרית לא יהפכו לאנשי האמונה בא־ל אחד בכוח ניסים, מופלאים ככל שיהיו.
גם החברה הישראלית, שמדברת כבר שנה ומחצה על הצורך בשינוי תודעתי מהותי בקרבה, לא יכולה להיתלות כל כך מהר בתוכנית נשיאותית אחת, ולפזם לעצמה מעתה ואילך "עוד יותר טוב". קו ישיר נמתח מים סוף לחופי עזה. במילים אחרות: הים הוא אותו ים.
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התוכנית אש זרה בכאן תרבות
