עדיני הנפש אולי יעדיפו לוותר על האזנה להסכת של אורי מלמד. אחרי שכתב בעבר את מדור הבישול במקור ראשון, מלמד מחזיק כיום ברשת ההמבורגר "ממפיס". הוא מציג בפודקאסט המומלץ שלו דעות ימניות חדות, מנומקות ולא מתנצלות, באופן שנון ומשעשע, בלי חשבון ובלי טיפת תקינות פוליטית. ברוב הפרקים הוא מארח אנשי ימין כמו יותם זמרי, עירית לינור, גדי טאוב ועוד (גילוי נאות: גם אני התארחתי שם), ומצליח לאתגר מימין אפילו אותם.
בכל פרק מקדיש מלמד כמה דקות לפינת "האמיתות". הוא מציג בה את מה שהוא מחשיב לאמירות יסוד בסיסיות במציאות הפוליטית הנוכחית. האמת הראשונה מקובלת יחסית (גם בנוסחים אחרים): כל העזתים הם נאצים, בלי יוצא מן הכלל. בימיה הראשונים של המלחמה האמת הזאת הייתה מוסכמת על 98 אחוזים מהציבור היהודי בישראל, שידע שאין בעזה חפים מפשע. היא זכתה לתזכורות מחטופות ששוחררו וסיפרו שכולם שם שונאי ישראל, ונשארה נכונה גם אם כיום יש מי שכבר הספיקו לשכוח אותה.
אמת אחרת שהוא מציין, שהפכה אהודה במיוחד בימים האחרונים, היא שהפתרון הנכון, הצודק והמוסרי ביותר לבעיית עזה הוא הגירה, מעבר או טרנספר של הפלסטינים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. זה בוודאי הפתרון הנכון ביותר בראי המוסר התועלתני. הישארות הפלסטינים בעזה תוביל בהכרח לעוד עשרות שנות סכסוך דמים עם אלפי מתים, שבהן הם ירצחו אותנו ואנחנו בתגובה נהרוג בהם. הפתרון האפשרי היחיד, וגם ההומני ביותר, הוא הגליה של האוכלוסייה הזאת – בשאיפה שבמקום מושבם החדש תהיה להם מערכת חינוך אחרת, והם יצליחו להקים חברה בריאה. במקום שהם נמצאים בו כרגע זה בוודאי לא יקרה.
גם מהותית, הצעד הכי צודק ומוסרי הוא שחברה שהולידה מתוכה מעשי זוועה כאלו תיענש ותוגלה, כאות וכסמל לכל העולם. כל מי שמוטרדים בשם איזו "הומניות" מגירוש אוכלוסיית הרוצחים הזו סובלים מליקוי מאורות מוסרי. לשמחתנו, מהסקרים נראה שזו קבוצת מיעוט קטנטנה בציבור היהודי.
אמת חשובה לא פחות היא שבהקשר הזה אין שום הבדל בין הפלסטינים בעזה לפלסטינים ביהודה ושומרון. התובנה הזאת לא נאמרת מספיק, אבל היא נכונה לא פחות. סקרים הראו שיותר מ־80 אחוזים מערביי יהודה ושומרון מצדיקים את מעשי הזוועה שביצע חמאס בשמחת תורה תשפ"ד. לו הייתה להם האפשרות, אין ספק שהיו מנסים לעשות בדיוק אותו הדבר לכל יהודי. למעשה, הם כבר עשו את כל זה.
הפלסטינים ביהודה ושומרון רצחו לצערנו יותר מ־1,500 יהודים במשך השנים. הירי בתינוקת שלהבת פס ב־2001, הרצח וההתעללות בשני הנערים בני 13 מתקוע באותה השנה, האונס והרצח של אורי אנסבכר ב־2019, חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בדם קר ב־2014, הלינץ' בשני חיילי המילואים ברמאללה ב־2000 – כל אלו ועוד זוועות רבות אחרות שאינן שונות במאומה ממה שעשו המרצחים הנתעבים מעזה ב־7 באוקטובר.
בדיוק כשם שהפתרון היחיד לבעיית פלסטינים בעזה הוא הגירה, כך נכון גם לגבי הפלסטינים ביהודה ושומרון. רוב מוחץ בציבור הישראלי כבר מבין שמדינה פלסטינית שמחנכת את ילדיה מגיל אפס על השאיפה לרצח יהודים לא יכולה להתקיים חמש דקות מכפר־סבא ומירושלים, ובהרים ששולטים על כל גוש דן ועל שפלת יהודה. הפתרון היחיד לאומת המרצחים הזאת הוא הגירה מחוץ לגבולות הארץ. כל הנימוקים שנכונים לגבי אחיהם מעזה תקפים גם לגביהם.
אפשר לתהות אם תוכנית ההגירה של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו תצליח להתממש בעזה כבר בטווח הקרוב. אבל גם אם זה לא יקרה מחר או בעוד שנה, היא מציבה בפנינו ובפני העולם את הפתרון הנכון ביותר לבעיה הפלסטינית – ולא רק לה. כל המיעוטים שמתגוררים בשטחי ישראל יצטרכו לבחור בין שתי אפשרויות: כריתת ברית עם העם היהודי – כפי שעשו הדרוזים, הצ'רקסים ועוד – או הגירה לארצות אחרות.
יהיה אולי מי שזה יישמע לו דמיוני. אבל גם כשבנימין זאב הרצל חזה שתהיה פה מדינה, כשאליעזר בן־יהודה החיה את העברית בארץ ישראל וכשארתור בלפור פרסם את ההצהרה שלו, הדברים נראו כחלומות מנותקים וחסרי סיכוי.
היו מי שלעגו להם ואמרו שזה לא יקרה. זה דרש לא מעט זמן, אבל בסוף זה קרה. ההצהרה של הנשיא טראמפ היא קריאת כיוון היסטורית שצריכה להציב בפני כולנו חזון ברור: בין הירדן לים יש מקום למדינה אחת, מדינת העם היהודי.
