אספלט חדש יש, גם תחבורה ציבורית. רק תושבים עדיין לא נמצאים ביישובי קו העימות בצפון, שעדיין מפונים כבר כמעט 500 ימים. תאריך החזרה הרשמי, 1 במרץ, הולך ומתקרב, אבל רבים ממפוני הצפון עדיין לא יודעים בוודאות אם יחזרו הביתה – ואם כן, מתי.
הסיבה לכך היא בעיקר מזוודות חוסר האמון שנארזו בחיפזון ב־7 באוקטובר ועדיין לא נפרקו. אבל לא רק הן. חיזבאללה הוכה קשות במלחמה, הרבה מעבר למה שדמיינו כולם, אבל מי שגר בשכנות לאויב וכבר עבר מלחמה או שתיים יודע שזה רק עניין של זמן עד שצבא הטרור הגדול במזרח התיכון יתאושש וישקם מחדש את התשתיות. חיסולו של חסן נסראללה, קריסת משטר אסד ועליית משטר טראמפ יקשו על חיזבאללה להתארגן מחדש, אבל כשיש רצון להרע, תימצא לבסוף גם הדרך. מי שיש לו תוכנית רצח שטנית שלמענה הוא חי, יוכל לשאת כמעט כל קושי בדרך לשם.
חשתי את זה בקצות האצבעות קצת אחרי מבצע מגן צפוני לחשיפת מנהרות חיזבאללה והשמדתן בחורף תשע"ט, כשנכנסתי למנהרת הדגל של חיזבאללה, היורדת עד לעומק של שמונים מטר מתחת לפני האדמה. חציבת המנהרה העמוקה ארכה חודשים רבים, ויש מי שאומרים שאפילו שנים. כל יום התקדמו החופרים רק שלושים סנטימטרים, כאורך המקדח שאיתו חצבו בתוך סלע קשה. כך, בעקשנות ובהתמדה סיזיפיות, יום אחרי יום, הם חצבו. איך הם עמדו בזה? התשובה נחקקה על קירות המנהרה בדמות פסוקים בערבית שהיו זריקת מרץ לפעילי ארגון הטרור הלבנוני, תזכורת מתמדת ליעד ולמטרה: התוכנית לכיבוש הגליל והחרבת מדינת ישראל.
חיזבאללה בהחלט נפגע במלחמה, אבל הוא ישתקם. פנטזיית הנקמה כבר מקננת במוחות שטופי השנאה של פעיליו ומדרבנת את המעשים. השאלה האמיתית היא אם ישתקם האמון של תושבי קו העימות ברשויות הצבא והמדינה.
צה"ל מודע לכך, כבר הפיק לקחים ונערך למקרה הגרוע ביותר. ביישובים סמוכי הגדר בונים מחנות צבאיים קטנים, שבכל אחד מהם תשב מחלקה של חיילים, אולי יותר, כדי לחצוץ בין האזרחים לאויב. אבל התושבים עדיין חוששים. גם בעוטף היו מוצבים, תצפיות וכוחות עתודה. זה לא הציל את 1,163 האזרחים, החיילים והעובדים הזרים שנרצחו ב־7 באוקטובר, וגם לא את 251 החטופים, שחלקם עדיין לא חזר.
צילום: איי.פי
כוחות צה"ל יושבים בדרום לבנון לפי שעה. הד טרטור המקלעים מכפרי הגבול נשמע גם ביישובי קו העימות, כך גם תנועת הכלים הכבדים והדף פיצוץ תשתיות הטרור שמבצע צה"ל. צבא לבנון, שאמור ליטול את האחריות הביטחונית על השטח שמדרום לליטני, מתנהל בעצלתיים. פעמים רבות אנשיו משתפים פעולה עם אנשי חיזבאללה. את השיירות של תומכי ארגון הטרור עם הדגלים הצהובים שמנסים להגיע לכפרים בקרבת הגבול רואים ושומעים גם בצד הישראלי.
שבוע וחצי נותרו עד לתום ההארכה של הפסקת האש. מה יהיה אחרי שהפסקת האש תיגמר וצה"ל יצא מלבנון? האם נמשיך לשלוט על השטחים שמהם ירו על בתי אזרחים בכינון ישיר? האם תושבי מטולה יוכלו לשוב לשכונת צפייה, הנשלטת מכפר־כילא? מי יודע.
לעת־עתה חיזבאללה לא מותח את הגבול יותר מדי, רק בודק אותו. גם שם לא יודעים איך תגיב ממשלת ישראל על הפרת ההסכם, אבל בינתיים התחושה היא שהתגובה הישראלית רפה, לא שוברת שוויון. הניסיון הראשון של חיזבאללה להחדיר כטב"ם ריגול לתחומי ישראל בחסות הפסקת האש הסתיים ביירוט על אדמת לבנון, אבל התקיפה הישראלית שבאה לאחר מכן לא הראתה ש"בעל הבית השתגע".
החשש הביטחוני הוא רק השכבה החיצונית של אתגר החזרה אל היישובים המפונים. עמוק יותר פנימה נמצא הקושי הרגשי של מי שנעקר פעם אחת מביתו ולא ממהר לחזור – כי באופן שאולי אין אירוני ממנו, בדרך חזרה אל הבית שממנו נעקרת אתה צריך להיעקר מחדש ממקום המקלט, בית המלון או הדירה השכורה אי שם, שבו נקלטת ובנית חיים זמניים. העקירה הזו, אף שהיא נועדה לשם נטיעה מחדש, מצליחה לדכא את הרצון לחזור הביתה, ולפחות לעמעם אותו. קשה לארוז מחדש את החיים ולצאת פעם נוספת אל הלא נודע, גם אם הלא נודע הוא מה שהיה פעם הבית.
כמובן, ישנו גם האתגר הכלכלי שבחזרה הביתה. צינור החמצן של מפונים רבים הוא מענקי האכלוס, שממשיכים להגיע כסדרם, לפחות עד שיהפכו למענקי שיבה הביתה מסוג "לא חזרת, לא קיבלת". לפני המלחמה רבים באזורים המפונים התפרנסו מתיירות, אלא שהתיירים לא יחזרו עד שהתושבים לא ישובו. אבל התושבים מתקשים לחזור כשאין פרנסה. ביצה ותרנגולת.
צימרים עומדים ריקים, מסעדות סגורות, ואתרים תיירותיים עדיין לא פרסמו מועדי פתיחה מחדש. הטבע ממשיך במחזוריותו, לא מתרשם מהתקופה המבלבלת. השקדיות כבר פורחות ובמטעים מלבלבים עצי הפרי – אבל אין מי שיתפַּעל מהם.
ברגע שמענק האכלוס יהפוך למענק שיבה, רבים יחזרו. זה יהיה כמו מלח על פצעי הנטישה, כי החזרה הכפויה לא תעלים את אתגרי הפרנסה במרחב כלכלי חלש מחודשים של חוסר פעילות. המענק רק יאלץ אנשים להחליט החלטות מורכבות תחת לחץ.
עוד משהו בנוגע למענקים: הם אפשרו את הפינוי, אבל גם דחקו אנשים לעמדה של נזקקים לחסדי משלם המיסים, רק בגלל שהמדינה לא הצליחה לדאוג לביטחונם בדרך אחרת מלבד פינוי. המצב הזה, שבו אנשים קיבלו במשך חודשים רבים את מזונותיהם מיד המדינה, הוא הרסני מבחינה נפשית, משום שהוא מפקיע מידי האדם את השליטה על גורלו ועל הפרטים הכי אינטימיים של חייו. הוא מדכא יצרנות ויזמות, ומרגיל את האדם להיות תלוי באחרים. למגורים בקרבת הגבול יש מחיר ביטחוני, אבל הוא לא אמור להגיע לצד מחיר נפשי כבד כל כך. בשיחה שקיימתי עם תושב ותיק מיישוב קו העימות הוא אמר משפט חריף: "אני מוכן לוותר על כל המענקים, רק תנו לי את החיים שהיו לי בחזרה". זה מה שבאמת חסר – השגרה, הקהילה, החיים המשותפים, תחושת הוודאות.
אבל כדי שקהילה תיווצר מחדש, נדרשת מסה קריטית. משפחה אחת היא לא קהילה, גם לא שתי משפחות, ואפילו לא עשר. נדרשת מסה של ממש כדי לאפשר חיים נורמליים. לא פלא שאת השאלה אם יהיה מניין בשבתות שאחרי החזרה שואלים מפונים רבים, לא רק הדתיים שבהם. זו בעצם השאלה אם יהיו מספיק אנשים כדי לקיים קהילה. ב־16 החודשים האחרונים בית כנסת ריק היה סמל בוטה לקהילה שנעלמה. גם ביישובים החילוניים שואלים את עצמם שאלה דומה בניסוח אחר: האם הצרכנייה תיפתח מחדש? האם יהיו מספיק ילדים בגן המשחקים? האם תהיה מרפאה קהילתית?
המסר הסותר של המדינה רק מעמיק את הבלבול. מצד אחד מדברים על חזרה מהירה, על שיקום ופיתוח, על תוכניות מרחיקות לכת להפרחת הצפון. מצד שני, המדינה עצמה מתנהלת בזהירות יתרה, ותוכניות ממשלתיות טרם תורגמו למעשים בשטח. בנוסף, תושבים שחזרו עצמאית ליישובים המפונים קיבלו הודעה מביטוח לאומי שלפיה הם עשויים להידרש להשיב את המענקים שקיבלו. בינתיים הביטוח הלאומי כבר חזר בו, אבל התחושה היא שהמדינה מתמהמהת בהחלטות מכריעות, כמו קביעת מנגנוני תמיכה שיבטיחו רצף כלכלי וחברתי.
יכול להיות שכל החששות של המפונים עולים לשווא, אבל חששות שווא טורדים את השינה בלילות בדיוק כמו חששות אמת. אז כן, יש אספלט חדש שמכסה על הצלקות שהותירו זחלי הטנקים, ויש גם תחבורה ציבורית שמחליפה את ההאמרים הצה"ליים בכבישים – אבל זה לא מספיק.
כדי שהמפונים יחזרו, נדרשים ביטחון שלא ניעקר שוב ומסה קריטית של תושבים חוזרים וחדשים. צריך שמישהו יהיה הראשון, אבל שיחד איתו יבואו השני, השלישי וגם העשירי. צריך שמישהו יעז להדליק את האור בבית הראשון, ואז אולי גם שאר האורות יידלקו. אבל בינתיים, למרות שהשבוע טיפלו בתאורת הרחובות ביישובים המפונים, הלילות עדיין חשוכים והדרך הביתה עדיין ארוכה.
אתגרי החזרה מורכבים הרבה יותר מסלילת כבישים ושיקום התשתיות. צריך לטפל בנפש הפצועה של הקהילות ולרומם את רוח ההתיישבות. המראות מהדרום עדיין צרובים בתודעה, והפחד שזה עלול לקרות גם כאן משתק. אומנם בתי הספר מוכנים לקלוט תלמידים, אבל עדיין אין משפחות שישלחו לשם את הילדים. אלו שכבר מצאו את מקומם לא ימהרו לשוב. משפחות עם ילדים שכבר מצאו להן מקום מגורים חדש, אנשים שגילו את יתרונות המגורים במרכז, כאלו שביתם נפגע ואין להם לאן לחזור גם אם ירצו.
הזרימה חזרה צפויה להיות דלילה, וגם הכסף לא יענה את הכול. אולי קצת כמו תושבי צפון עזה, שחיכו לרגע שייפתח הציר הביתה, אבל עשו אחורה פנה כשפגשו את המציאות – כך גם נראה את תושבי צפון ישראל. האם מדינת ישראל תשכיל לפעול כדי שזה לא יקרה? ימים יגידו.
