בלילה חשוך בזמן התמרון בלבנון, החפ"ק נכנס לאחד הכפרים לפגישה בין מפקדים. כלי הרכב נעו כמובן ללא אורות, בעזרת אמצעי ראיית לילה, כדי להימנע מחשיפה לתצפיות ואש אויב. אולם תוך כדי הנסיעה נתגלתה לי תופעה מוזרה: חלק מהרחובות החרבים של הכפר ששימש קודם לכן בסיס לאנשי חיזבאללה היו מוארים באור יקרות. בקטע אחר, לא הרחק מהרחוב שנסענו בו, עמד בית בן כמה קומות שכולו מואר – פנים וחוץ גם יחד.
ההסבר לתופעה המוזרה הזאת היה אחד: חשמל סולארי. מכיוון שרשת החשמל הלבנונית לא תפקדה כראוי זה שנים (השיא היה ב־2022, כאשר האספקה הממוצעת הייתה כשלוש שעות ביום, פחות מאשר מדינות כמו זימבבואה שמספקות לתושביהן שש שעות חשמל ביום), לבנונים רבים בחרו באמצעי אספקה חלופיים, ואלה התבררו כעמידים למדי. לפעמים תאורות הבית ואף תאורות הרחוב הציבוריות המשיכו לפעול כתקנן לאחר שבעליהן נמלטו מהאזור, ולמרות נזקי המלחמה – הכול בזכות האספקה הסולארית.
האנקדוטה הזאת עלולה להיות רלוונטית גם לארצנו. לפני שבוע וחצי כתב ישי שנרב בטורו השבוע ("כשהשמש עולה", יומן, 31.1.2025) שכל ישראלי משלם סכום מסוים בחשבון החשמל כדי לסבסד יצרני חשמל "ירוק". יש חברות שהמודל העסקי שלהן כולל סבסוד ממשלתי ניכר, או נשען על כך שהמחירים יישמרו ברמה גבוהה דיה כך שהרווח שלהן יהיה מובטח. מבחינה כלכלית שנרב צודק, אבל ייתכן שמשתלם למדינת ישראל לסבסד חשמל סולארי – אם כי לאו דווקא את היצרנים הגדולים.
הבעיה של מערכת הפקת חשמל יעילה (ולמעשה, הבעיה המבנית של כל מערכת יעילה) היא שמשמעותה היא שולי טעות נמוכים. תחנת כוח גדולה עשויה להיות יעילה וזולה יותר מכמה תחנות קטנות יותר, אולם כשיש תחנה אחת בלבד, השבתתה פירושה השבתת 100 אחוזים מהמערכת. כשיש כמה תחנות – הנזק קטן הרבה יותר. בישראל יש יותר מ־15 תחנות חשמל; אף שרובן אינן יכולות לספק שיעור ניכר מהדרישה לחשמל, כולן יחד מקטינות את הנזק מקריסה זמנית של אחת מתחנות החשמל הגדולות.
דוגמה אחרת היא שרשרת האספקה של יצרניות כלי רכב. מפעלי המכוניות פעלו ביעילות רבה מאוד לפני הקורונה, והתבססו על הבאת רכיבים ממקורות רבים בעולם "בדיוק בזמן", בלי להחזיק מלאי גדול מדי במפעל עצמו. ברגע שהכתה הקורונה ועיכבה ייצור או משלוחים, כדור השלג התגלגל במהירות, ותפוקת המכוניות העולמית ירדה בכ־16 אחוזים בשנת 2020 לבדה. יכולת הייצור פשוט לא הייתה מסוגלת להתמודד עם השיבושים שהקורונה יצרה.
למרבה השמחה, חשש תרחיש העלטה במלחמה מול חיזבאללה, שגם כותב שורות אלו היה שותף לו, לא התממש. אולם במלחמה עתידית או באסון טבע נרחב אי אפשר להוציא מכלל חשבון נתק חמור במערכות החשמל. נתק כזה ישפיע מאוד על מערכת יעילה כמו המערכת הישראלית; אולם הוא ישפיע פחות על מערכות כמו זאת שתוארה לעיל בלבנון, שאינן יעילות במידה דומה, אולם דווקא בשל כך נוצרה בהן יתירות המאפשרת להתמודד עם מצבים שמערכת מרכזית איננה מסוגלת להתמודד איתם.
הדבר נכון גם למערכת אספקת המים בישראל. אם היא הייתה מבוססת רק על שאיבת מי הכנרת והזרמתם במוביל הארצי, מצבנו כבר היה קשה יותר ממה שהוא; ההתבססות על פתרונות מגוונים, משאיבת האקוויפרים המקומיים ועד התפלת מי ים, שעלותה גבוהה יותר מאשר שאיבת מי הכנרת, הבטיחה לישראל יכולת להתמודד עם המחסור במים. השיטה במקומות אחרים במזרח התיכון, וגם בכפרים ערביים ביו"ש שאינם מקבלים אספקת מים רציפה או שאינם יכולים להסתמך עליה, היא מכלי מי גשם על גגות. זה פחות יעיל, אבל בהחלט מועיל – לא רק כתחליף לאספקת מים מרכזית כי אם גם כתמיכה בה.
כמובן, מבחינה כלכלית הבעיה היא שהגורמים השרידים ביותר במקרה של אסון יעילים פחות. שדות סולאריים נרחבים יקרים בדרך כלל יותר מדלקים מאובנים, וחסרי יעילות בלילה או בימים מעוננים. גם מתקני אגירת חשמל יקרים מאוד כרגע, והם עדיין תלויים ברשת הולכת החשמל המרכזית. בתרחיש אסון ייתכן שגם רשת קווי המתח הגבוה תיפגע, וגם הם לא יוכלו לסייע.
לעומת זאת, אם מתקנים חיוניים יסתמכו על גנרטורים ועל אנרגיה סולארית בהפקה מקומית, הסיכוי שלהם לקבל אנרגיה יציבה במקרה חירום יגדל (בתי חולים כבר מצוידים במערכות גיבוי חשמליות, ואפילו סופרמרקטים יכולים להצטייד במערכות יתרות כדי להתמודד עם הפסקת חשמל ממושכת). אם אזרחים ישתמשו בגגות שלהם להפקת חשמל – גם בגגות קטנים, שכיום משתלמים פחות – או בכל מיני אמצעים אחרים, הנזק המצטבר הכולל מקריסה של הרשת יהיה קטן יותר, כי ככל שיותר אנשים יוכלו להשתמש בחשמל מתוצרת מקומית, המצב הכללי יהיה טוב יותר.
הרחובות בטוחים יותר גם אם רק חלק מהאורות בהם פועלים מאשר כשאין תאורה כלל. שכנים יכולים לחלוק מקרר משותף במקרה חירום אם יש די חשמל להפעיל מקרר יחיד, אבל לא אם אין חשמל כלל. בזימבבואה, כל בית שמסוגל להרשות לעצמו קונה מערכת סולארית כלשהי, כי אחרת לא יוכל להבטיח חשמל יציב. מרגע שהמערכת קיימת, התלות בחשמל ממקור מרכזי מצטמצמת מאוד. כך שאם ישראל תרצה להשתמש בחשמל סולארי ובמערכות אגירה כדי להתכונן לשעת חירום – הרעיון הטוב ביותר לא יהיה לסבסד חברות ותחנות כוח בינוניות, אלא לסבסד ייצור אצל הצרכן הפרטי. לוחות סולאריים קטנים וגנרטורים זעירים כמו אלה שישראלים רבים קנו בתחילת מלחמת חרבות ברזל כבר שיפרו את ההיערכות הישראלית לתרחישי עלטה.
ישראל אינה זימבבואה או לבנון. טוב שהיא יעילה מהן. אבל ייתכן ששיקוליה בתכנון ההיערכות האזרחית למצבי חירום נדרשים לכלול אימוץ של רעיונות שמקורם במדינות לא מתפקדות. השאלה הגדולה היא כמה נכון להשקיע במערכות שיחזירו את השקעתן בריבית דריבית במקרי חירום קיצוניים, אבל בהיעדר מקרים כאלה יעלו את המחיר לצרכן. כל ביטוח לעתיד משמעותו תשלום בהווה, והשאלה היא תמיד אם המחיר מוצדק. בהינתן שישראל גרה בשכונה לא יציבה, ובהינתן הנזק שייגרם בתרחיש קיצון, ייתכן שכדאי להשקיע גם בסבסוד הפקת חשמל לא יעילה בידי האזרחים (ולאו דווקא בידי חברות גדולות). טוב לבחון זאת ברצינות – ורצוי ברצינות רבה יותר מהתחייבויותיה של ישראל בעבר לטפח "אנרגיה ירוקה", בלי לבחון מראש את התועלת הריאלית מכך.
ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS) ומרצה במרכז האקדמי שלם
