בעוד ימים ספורים נציין את ט”ו בשבט, חג האילנות, חג של אהבת ארץ ישראל, חיבור לאדמתה, צמיחה והתחדשות . ט”ו בשבט הוא חג שאין בו מצוות מהתורה, אך יש בו מנהגים שהפכו אותו לסמל עמוק של הקשר שלנו לארץ. חג של נטיעה, של עבודת האדמה, של חיבור מחודש לשורשי הארץ ממנה היינו מנותקים במשך 2,000 שנות גלות.
השנה, השורשים הללו ספגו מכה קשה. העם היהודי עבר משבר עצום, אולי הקשה ביותר מאז השואה. השבעה באוקטובר לא היה רק מתקפה על גבול עזה, אלא מתקפה על עצם קיומנו כאן. מאות רבות של חפים מפשע נטבחו באכזריות, לוחמים נפלו בהגנה על אחיהם ואחיותיהם, ויישובים חוו חורבן והרס . זהו חורף קשה לעם ישראל – חורף של כאב, של שכול, של תהיות קשות על העתיד.
אבל אם יש דבר אחד שההיסטוריה שלנו מלמדת, הוא שהעם היהודי יודע לקום, לשקם, להצמיח מחדש.
דוגמא מעניינת לכך הייתה בעלייה לביריה. בי”א בטבת תש”ו (1945) עלו עשרות צעירים חברי פלמ”ח מהמחלקה הדתית, להתיישב בביריה, אך הבריטים פינו אותם בכוח. בט”ו בשבט, לאחר שחרורם, הם חזרו ועלו שוב להר – והפעם לא נשברו. ביריה הפכה לסמל ציוני, להוכחה שאין כוח בעולם שיכול לעצור את העם היהודי כשהארץ הזו היא ביתו. תנועת בני עקיבא ממשיכה עד היום לציין את העלייה לביריה כחלק מחיבור למורשת הציונית הזאת.
השבוע, כשנטענו עצים מחדש ביער ביריה – יחד עם ראשי רשויות מקו העימות, כחלק מהשיקום לאחר השריפות שפרצו במלחמה – חיזקנו את אותו המסר. בצפון נטענו תקווה, בדרום נסמל את הזיכרון והתקומה.
השנה לנטיעות תהיה משמעות מיוחדת. בט”ו בשבט הקרוב ניטע יחד עם המשפחות השכולות את “יער חרבות ברזל” – יער של זיכרון, של נצח, ושל התחייבות לעתיד. כל עץ שיינטע יספר את סיפורו של אדם שנרצח או נפל בהגנה על המולדת. כל עץ יהיה סמל לכך שהחיים נמשכים, שגם מתוך החורבן – אנו בוחרים להצמיח ולבנות.
אין זה מקרי שהחג שמבטא יותר מכל את הקשר בין עם ישראל לארצו מגיע דווקא באמצע החורף, כשהעצים עדיין בשלכת. אך עמוק בפנים, גועשת תנועה פנימית של התחדשות וצמיחה.
“מידת השמיים מעל לראשו של עם היא כמידת האדמה שמתחת לרגליו”, אמר חיים נחמן ביאליק בשנת 1926, כשקרן קימת לישראל ציינה 25 שנים להיווסדה. ביאליק דיבר על החיבור לאדמה כתנאי לקיומו של עם ישראל, וסיפר על פרופסור ששאל: כמה אדמה צריך אדם כדי להרגיש בטוח? והתשובה הייתה – כבְרת אדמה המספיקה לכפות רגליו. אך הפרופסור הקשה: מה קורה כאשר אדם עומד על הר גבוה? כמה אדמה הוא צריך אז כדי לא להרגיש חרדה מנפילה?
“האדם צריך אדמה מלוא קומתו, שאם ייכשל וייפול – תהיה לו קרקע להיאחז בה”, ענה ביאליק, והוסיף: “האם השטח הגאול הוא מלוא קומת עם ישראל? האם יש בו כדי להפיג את אימת הנפילה?” תשובתו הייתה חד-משמעית: עדיין לא. ביאליק לא דיבר רק על שטח פיזי – הוא דיבר על החיבור הרוחני והקיומי של העם לארצו. זה החיבור שמעניק לנו יציבות, ביטחון, ושורשים עמוקים, גם בזמנים של משבר.
ט”ו בשבט מלמד אותנו שעם ישראל דומה לעץ – וכשאנו נוטעים עצים לזכר הקדושים שאיבדנו, אנו אומרים שזכרם יישאר נטוע באדמתנו לנצח. יותר מזה – כשאנו נוטעים באזור בארי, שספג טרגדיה נוראית, אנחנו מבטיחים כי הם לא נפלו לשווא. זרעו של עם ישראל ינבוט מחדש, יצמח, וייתן פרי. היער יצמח, וצמרותיו יסמלו “נצח ישראל לא ישקר”. כי הארץ הזו היא שלנו, והיא שלנו לנצח.
ט”ו בשבט שמח.
