דברי הימים של העת הזו מביאים אותנו לחוויות רגשיות שיכולות למלא שנים ארוכות. מבטן העוצמתי של ארבע התצפיתניות כשהן עומדות על הבמה, רגע לפני שהן עוברות לידי הצלב האדום; המבט של גדי מוזס כשהוא מוקף בין מפלצות עטויות מסכות, רגע לפני שהוא יוצא לחופשי; המבט של ירדן ביבס ששב בלי אשתו שירי ושני ילדיו; הפרסום של אמא של אגם, שמבקשת לא לחלל את השבת לרגל שחרורה; הריאיון עם עמית ססנה, שבשלושה השבועות הראשונים בשבי הייתה בטוחה שהיא השבויה היחידה, וחשבה שזה קרה משום שלא נעלה היטב את הדלת והשאירה את הכפכפים שלה בחוץ.
לצד אלה נבלעה כמעט הלווייתו של החייל סמ"ר ליאם חזי, לוחם סיירת חרוב שנהרג במבצע בג'נין. נאלמו גם כאב המשפחות השכולות שרוצח יקירן השתחרר, ותסכול הלוחמים שחשים שנדרשו להפסיק את המלחמה לפני שהוכרעה.
צעדות של עזתים שחזרו בשטף לצפון הרצועה, שחרור הארכי־מחבל זכריה זביידי עם עוד מאות מחבלים: לצד כל אלה מתקיים מפגש היסטורי בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב. נשיא בית המשפט העליון ממונה בתוך מחלוקת עקרונית ממשית, חוק הגיוס מעסיק את הזירה הפוליטית, ובמקביל נציגתנו לאירוויזיון היא ניצולת טבח 7 באוקטובר. את הימים האלו עוד ילמדו בשיעורי ההיסטוריה, יכתבו עליהם ספרים ומחזות, עדויות של שורדים ושבויים משוחררים, סיפורים של מפגינים בכיכר החטופים ושל לוחמים ששבו מאות ימי מילואים, חוויות של מפונים שעברו חמש דירות בשנה ושל מורים שלימדו במקלטים, יומנים של פצועים בשיקום ושל קצינות נפגעים שדפקו עשרות פעמים בדלתות והפכו את חייהם של משפחות.
השאלה הגדולה היא מה הסיפור שנבחר לספר, ומה יהיה הנרטיב שנשאיר לדורות הבאים. הסיפור שלנו נכתב מדי יום, והבחירה היא שלנו. אילו מילים ייצרבו בזיכרון הקולקטיבי, ומה יהיה ברווחים בין המילים ובין השורות? גם באירועים שלא השאירו בידינו את בחירת המילים, בידינו להכריע מה תהיה הנגינה ואילו דגשים נעביר הלאה.
כדי שלא יהיה דיון אינסופי בסיפור יציאת מצרים, הוגדר לנו במפורש מה צריך לזכור, איך לספר ובאילו כלים להשתמש. גם נאמר לנו מה הלקחים שיש לזכור מיציאת מצרים, ומה הפעולות שחובה עלינו לעשות כדי לא לשכוח. במודע נעדרה מהסיפור ההיסטורי המחלוקת בעניין ההחלטה ללכת בעקבות משה למדבר, או שמא להמשיך לעבוד את מצרים. הסיפור ההיסטורי השמיט גם את הדיון בדבר הצורך בוועדת החקירה, נוכח החיפזון לצאת אחרי 210 שנים של עבדות, בלי להיערך בהתאם עם ציוד ראוי. נראה שזו המטרה של ההגדה: אנחנו מספרים אותו סיפור מדי שנה, וזה מה ששומר אותנו כקבוצה עם עבר משותף.
ההחלטה איך נספר את סיפור הימים הללו תקבע איזו חברה היינו – מקבץ של אנשים שמסרו את נפשם למען אחרים מתוך תחושת נתינה אינסופית, או חברה מרובת מחלוקות שקרעו אותנו מבפנים? האם נספר על נשות מילואימניקים שעמדו בחזית ועל תעצומות נפש של שורדים שחזרו מהשבי, או שנדגיש את תחושת ההפקרה של תושבי ניר־עוז, שלא ראו חייל בזמן שהמחבלים עשו בקיבוץ כבשלהם? האם אנו חוזים בעוצמה של סולידריות בשל ערך קדושת החיים, או בהסכם כניעה שלא מאפשר ניצחון? אולי הפעם נצטרך לספר יותר מסיפור אחד?
כל אחד מאיתנו יכול לבחור אם לשתף את הנאום של אביה של לירי אלבג, שבהתרגשותו ביום שחרורה מהשבי כעס על מתנגדי העסקה, או לשתף דווקא את החיבוק והפיוס שלו עם הרב בני קלמנזון, ששכל את בנו ב־8 באוקטובר כשנאבק על חיי תושבי בארי. הכול קרה, הכול נכון, אך בידינו הבחירה למי נקצה את הקשב ולמה נפנה מקום בתודעה שלנו.
לתודעה יש משקל חשוב ביכולתנו להמשיך לחיות בארץ הזאת, והיא חשובה לא פחות מהעובדות עצמן. איש לא פטור מההכרעה על כתיבת הסיפור שלנו: מה יהיה הפתיח והסיכום, מה יהיו ההפסקות בין המילים – ולא פחות חשוב, מי יהיו הגיבורים והגיבורות.
עליזה בלוך היא נשיאת יאסא – המרכז הישראלי למצוינות בחינוך, ולשעבר ראש עיריית בית־שמש
