האם ניתן לנסח תפיסה תורנית סביבתית קוהרנטית? כזו שהיא לא רק ספורדית – חיבור של מדרש כלשהו או פסוק כלשהו עם רעיונות סביבתיים – אלא מציגה השקפת עולם שלמה, מהלך שמתחיל מ"בראשית ברא א־לוהים את השמים ואת הארץ" ומספר את כל התורה מחדש מתוך התייחסות סביבתית?
על פניו, הרצון לנסח משנה רוחנית בעניין התיקון הסביבתי מעורר תמיהה, שהרי לכאורה אין דבר מטריאליסטי יותר מסוגיית הקיימות. בתפיסה הרווחת זהו נושא מדעי של עובדות, מדדי משקעים ומנייני אוכלוסין; שאלה הישרדותית של פתרונות, טכנולוגיה וכדאיות.
ואולם הוגים "ירוקים" לא מעטים סבורים שתיקון המשבר דורש יותר מאשר פתרונות פרקטיים, שכן מדובר בבעיה שורשית. האופן שבו האדם תופס את עצמו, את סביבתו ואת היחסים ביניהם הוא שהוביל למשבר, וכדי לשנות זאת יש צורך בשידוד הערכים האלה והחלפתם בערכים סביבתיים. זו גם הזדמנות לאדם לעבור התעלות ותיקון של ערכיו ותרבותו.
לפי הוגים אלה שורש הבעיה הוא באנתרופוצנטריות, קרי הצבת האדם כערך המרכזי, ששורשיה במסורת היהודית־נוצרית. מה שהתחיל כאמונה באדם כ"נזר הבריאה" שנברא בצלם א־לוהים, וריקון המציאות החומרית מהאימננטיות האלוהית שבה, הפך בעידן החילוני והקפיטליסטי לתפיסה של הטבע כמשאב נטול חיים, כמושא להתבוננות מדעית א־פרסונלית ולניצול טכנולוגי למען רווח אישי. בכך האדם בודד את עצמו מהטבע ומהמרקם הגדול של הדברים, ויצר לעצמו בדידות מטפיזית שהיא שורש הבדידות המודרנית, המתבטאת גם במספר נוטלי הכדורים נגד דיכאון.
השליטה על הטבע נתפסת בהגות זו כאלימות וכניצול פושע. גם האל המונותאיסטי אינו יוצא חף מפשע; האל המופשט, הבלתי טבעי, שכביכול שולט בכול "מבחוץ" ומכתיב מוסר היררכי, מוצג כהנגדה לתפיסה האלילית שראתה בטבע משהו חי, רשת שהכול שווים בה, אדם כבהמה.
המחלה של הכוכב
תפיסות אלה בעייתיות לא רק עבור הדת היהודית (והנוצרית), אלא עבור האנושות בכלל. השיח המדובר נוטה להניח את זכויות האדם מתחת לזכויות הטבע, ומשדר אווירה כללית כי האדם הוא "המחלה של הכוכב הזה", כניסוחו של הסוכן סמית בסרט "מטריקס", ומוטב היה שיחדל להתקיים. הדבר מצטרף למגמות נוספות שמורידות את האדם מעל כיסא מלכותו, כולל עלייתה של הבינה המלאכותית, וההתייחסות הכללית של מדעי הטבע אל האדם כלא יותר ממין נוסף של יצור אורגני.
ואולם יש באדם משהו שמבחין אותו משאר הטבע, ולו רק מבחינת התוצרים הניתנים לצפייה: אף יצור אחר לא כיסה כך את הכוכב, לא סיכן את קיומם של שאר המינים, ולא תהה על אחריותו בתוך כל זה. חוסר הבנת ייחודיותו של האדם, כולל רצונו הפורץ להתקדם ולשלוט בכול, מביא להיווצרותו של עולם מושגים בלתי מדויק, ולסירוס בלתי מוצדק. מה גם שהתפיסות הללו אינן עולות בקנה אחד עם המסורת היהודית; לא זו התמונה שעולה בבירור מקריאה בלתי משוחדת במקורות, ובפרט בתנ"ך.
השאיפה היא אפוא להציג מערך אחר של נרטיב סביבתני, הנובע מתוך המקורות התורניים. פעמים רבות אני מוצא כי נכוחים דברי התנא "הפוך בה והפוך בה דכולא [שהכול] בה". כשעוסקים בתורה מתוך זווית ראייה עכשווית מוצאים בה חידושים מפתיעים ומפליאים, ותובנות מורכבות שלא תמיד עולות בשיח רציונלי חילוני. לתובנות אלה יש גם סגולה של איזון ורב־ממדיות, והן עשויות לשמש כתריס בפני חד־ממדיות שעלולה להיות הרסנית.
סוף העולם ימינה
לתורת קיימות יהודית יש חשיבות קיומית. היכולת לשנות את העתיד דורשת פעולות, כל פעולה זקוקה לכוח מניע, והדת הוכיחה שוב ושוב את כוחה ביכולת ליצור סיפור־על שמניע אנשים רבים להזדהות נלהבת. אכן, פעולות ברמה המדינית הרבה יותר חשובות מפעולות ברמה הפרטית; אבל ההכרעות של מקבלי ההחלטות ושל בעלי היכולת והאמצעים מושפעות מרמת ההזדהות הקולקטיבית, שכן הם מקבלים את כוחם מהציבור.
לעניות דעתי, חלק מהסיבה לאדישות היחסית ולעייפות מנושא שינויי האקלים, בחברה הכללית וכל שכן הדתית, הוא היעדר מסגרת התייחסות של סיפור גדול ומניע. הסיפור עצמו מצד אחד מאיים ומצד שני "משעמם" וטובע בפרטים. רק כאשר תחושת סוף העולם וערכים של דאגה לטבע הופכים לאידיאולוגיה, הם ממלאים את המקום הזה.
אצל דתיים העניין מורכב יותר, שכן קיימת כבר מסגרת התייחסות אחרת, שעל פניו איננה כוללת שפה או מושגים להכלת משבר האקלים והצורך בתיקון בעניינו. עבור היהודי הדתי, הנרטיב המרכזי הוא מעבר מגלות לגאולה דרך קיום חוקי האל. "סוף העולם", לא כל שכן כזה שקשור בגורמים מטריאליים־טכנולוגיים, איננו אפשרי בתמונת המציאות הזו. המצב מחריף כאשר פיסות המשמעות האלה נתפסות כשייכות לגורמים ליברליים, שכביכול שונים מהדת או עוינים לה.
לאמיתו של דבר זהו אבסורד. אם יש מסרים כוללניים למשבר האקלים, אחד הבולטים בהם הוא שכולנו תלויים זה בזה. משק כנפי טורבינות באפריקה ישפיע בסופו של דבר גם על סוּפה באמריקה. מדובר בגורל המשותף של כולנו כאנושות. זו שאלה קיומית, הישרדותית, ובעיניי זהו מושכל ראשון שההישרדות של האנושות בפועל היא הדבר החשוב ביותר שיש לשמור עליו, לא משנה מאיזו עדה, דת או דעה אתה מגיע.
והרי זהו שורש העניין: גורמים ליברליסטים נוטים לראייה קוסמופוליטית ואוניברסלית, וזו עצמה הסיבה שמשבר האקלים מדבר אל ליבם. לעומת זאת אנשים וקבוצות בעלי נטייה דתית ושמרנית יחששו מהתפוררות הזהות הפרטיקולרית, מעבר לכך שהם יעדיפו את שיקולי הקבוצה וההווה על פני ה"אנחנו" הגדול יותר. סוגיית האקלים היא רק סעיף של ההתפצלות השורשית הזאת.
אך כאמור, מה שמונח על הכף הוא הגורל המשותף והזהה של כלל האנושות. אינני מתכחש לדיון מדעי ענייני שנעשה לגבי ממדי המשבר, סיבותיו והאמצעיים האפשריים (והבלתי אפשריים) לריפויו. אבל אילו היה הדיון ענייני בלבד, לא היינו מצפים למצוא בו חלוקה כה חדה ומותאמת לסוגיות אחרות, קרי שמרנות מול ליברליזם. לכן יש חשיבות בעיניי לניסוח דתי, בשפה ובכלים מסורתיים, לסוגיות האקלים.
תודעת עץ הדעת
מן העבר השני, קריאת המסורת מחדש היא פעולה חיונית עבור התורה בעצמה. זה חלק ממה שמפרה אותה ומאפשר לה "להרחיב את מקום אוהלה", להגדיל תורה ולהאדיר. בתקופתנו, הרלוונטיות של התורה, והתחושה של מאמיניה ומקיימיה כי היא עוסקת בנושאים ממשיים שקשורים לעולם הנוכחי ולחידושיו הרבים, חשובות מאי־פעם. אחת הסוגיות האופייניות שהתחדשו במאה שלנו ולא זכו להתייחסות תורנית מספקת היא סוגיית האקלים.
בכל חידוש כזה של התורה. על ידי ייחור והטמעה של תוכן חדש בתוך גוף התורה באמצעות עיכול והמרה לשפת המסורת, יש ממד של תחייה. אנחנו מעמיקים עוד את הבנתנו והקשבתנו לדבר ה', ומשחזרים רבדים קמאיים ואבודים שלא יכלו לקבל תשומת לב מספקת בדורות אחרים. בכל סוגיה כזאת – כמו ההטמעה של הפילוסופיה הקלאסית על ידי הרמב"ם, או הלאומיות על ידי הרב קוק – אנחנו נתבעים על ידי אילוץ חיצוני, שבסופו של דבר הוא גם חפץ פנימי, להעמיק בתוך התורה כדי למצוא בה תשובות. לשם כך אנו נדרשים לחפור עמוק יותר לתוך המהות שלה, מעבר לניכר ולמורגל. בכך אנחנו חושפים רובד עמוק יותר של התורה, מאפשרים לו להתחבר עם תורת הדורות, ומגביהים לרובד חדש את האמונה ואת החיים שלנו.
בהקשר הנוכחי, שאלת היחס הנכון בין האדם, הא־לוהים והטבע, היא מהמוקדים העמוקים והרגישים שבתורה. שימת דגש עליה עשויה להחזיר לנו במידה מסוימת את התורה הקדמונית, תורת אדם הראשון שבגן עדן ושלפני החטא.
תורת גן העדן קובעת שהעולם לא נברא בעבור האדם, אלא האדם בעבור הטבע. כך הדבר כאשר אנחנו קוראים בפרק א' או בפרק ב' בבראשית. האדם הוא אומנם נזר הבריאה אבל הוא נועד לשרת את הבריאה בעבור האלוהים, ולא לעשות בה שימוש נצלני עבור עצמו. תפקידו הוא "לעבוד ולשמור" את הגן, כלומר את הצומח. נראה שזה הפירוש לפרשת עץ הדעת; האדם חטא בכך שחשב שהכול מותר לו, שהוא בעל הבית.
עמדה כזו מאפשרת להמשיך לדגול בפיתוח וביצירה אנושיים, תוך שמירה על גבולות ותוך תרומה לעבודת ה' במובנה הרחב, עבור האנושות ועבור הטבע. בפסוקי התורה הטבע מדבר אלינו, וליתר דיוק א־לוהים בעצמו מדבר דרך הטבע. אם קורים אסונות אין זו יוזמת האדם או מקרה, אלא השגחה א־לוהית המתבטאת בכל דבר דרך הסיבתיות הכפולה. הארץ בעצמה אינה סובלת חטאים, והיא "מקיאה את יושביה". הטבע עובר פרסונליזציה, כשם שהאל עובר פרסונליזציה. נצלנות אינסטרומנטלית מתאפשרת רק מתוך תפיסה מטריאליסטית, שמנתקת את הנשמה מאלוהים, מהטבע ומהאדם. בכך היא מפרידה את שלושת התחומים הגדולים הללו – אלוהים, אדם והעולם, או הקדושה, התרבות והטבע – כל אחת לתוך גלות משלה, ואז כל אחת גם קורסת לתוך עצמה ומאבדת משמעות. קריאה של משבר האקלים לאור התפיסה הזו היא שונה לחלוטין.
תפקידו המקורי של האדם הוא להיות מתווך בין א־לוהים לעולם, בין הקדושה והטבע, ולחשוף את הקדושה הקיימת בטבע. כאשר המתווך עושה מעצמו עיקר הוא הופך מ"ממוצע מחבר" ל"ממוצע מפריד". זוהי התודעה של עץ הדעת, שהיא הבסיס לתרבות המערבית. היהדות מציעה כיוון אחר, של הרמוניה חיובית ובונה בין האדם ובין אלוהים והטבע. האדם שומר ומטפח את הגן, תפקידו אינו נפקד, אך המטרה שלו היא לייצר הרמוניה ולא רק קדמה. בתוך מצב כזה יכולה לשרות קרבת אלוהים המקורית, שבה "קול ה' מתהלך בגן לרוח היום".
שחר פרידמן הוא בעל תואר שני במחשבת ישראל מטעם אוניברסיטת בר אילן
