לפני קצת יותר משלושים שנה הנחתי את ארצי, את מולדתי ואת עירי ניו־ג'רזי, ועליתי לארץ ישראל. כדור רביעי בארצות הברית, נולדתי לתוך משפחה עם שיעור התבוללות גבוה. אחרי "חזרה בתשובה" ליהדות האורתודוקסית בשנות התיכון, המעבר לישראל נראה כמו המשך טבעי של מסעי לחיפוש היהדות האותנטית. בשנת בואי לירושלים נפתח בשכונת נחלת־שבעה בית קפה וחנות ספרים משומשים שנקרא על שם הרומן העברי הגדול ביותר של העת המודרנית, "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, שהשנה אנו מציינים שמונים שנה לפרסומו. בביקורי הראשון באותו בית קפה חדש רכשתי עותק משומש של הספר.
רבים מקוראיו וחוקריו של עגנון במהלך השנים מצאו בתמול שלשום, המשרטט דיוקן ספרותי של תקופת העלייה השנייה, טיפול מושלם במתח שבין דת וחילון, אמונה וכפירה, מסורת ומודרניות. אין ספק, היו סיבות ביוגרפיות לכך שאני, עולה חדש וצעיר שנדד בין העולמות והערכים האלה, נמשך לסיפורו של יצחק קומר, גם הוא מהגר צעיר שנקרע בין יפו החילונית לירושלים הדתית, בין חינוכו החרדי בגליציה ובין החקלאים הציוניים והאמנים הבוהמיים שפגש ביישוב החדש, בין זרועותיה המנוסות של סוניה ובין חיבתה הטהורה של שפרה.
לפחות בתחילתו, מסלולו של יצחק היה תמונת ראי של מסלול חיי. עם בואו ליישוב החדש הוא מתרחק מהמסורת. כך מתאר עגנון את המהגר הצעיר, המנמק את נטישת שמירת המצוות וכניסתו לסביבה החילונית של יפו:
על יד על יד עקר יצחק דעתו מעירו והתחיל מתרגל בתנאי הארץ… אף בשאר דברים נוהג היה כרוב חברינו. לא הלך לבית הכנסת ולא הניח תפילין ולא שמר את השבת ולא כיבד את המועדות… דבר זה לא עשה מתוך מחשבות יתירות על האמונה ועל הדת, אלא מתוך שהיה דר בין בני אדם שבאו לידי הכרה שהדת וכו' אינה חשובה, והואיל ולא ראו צורך בדת לא ראו צורך במצוותיה…
…קורטוב של רעיון שלט בו ביצחק שלא מדעתו, רעיון מעומעם שלא בא לידי בירור, אבל כיוון את מעשיו. הרי שארץ ישראל מתחלקת ליישוב הישן וליישוב החדש, אלו נוהגים כך ואלו נוהגים כך. והואיל והוא נמנה על היישוב החדש מה לו לנהוג כאנשי היישוב הישן. ואף על פי שכמה ממחשבותיו נשתנו, לגבי זה לא נשתנו. ואף על פי שלא נשתנו לגבי זה היו לו געגועים על ימים שעברו, על בית אבא, על שבת ומועד, אבל לא נכנס לבית הכנסת, אלא היה יושב ודומם או מנגן ניגון של דביקות, עד ששכח את המציאות הקודרת עם מצוקותיה. בדבר זה לא היה יצחק יחידי. באותם הימים היתה יפו מלאה בחורים ששנו ופירשו, וכשהיו מתקבצים כאחד והיה לבם תוקף אותם היו ממתיקים את ישיבתם בסיפורי חסידים ובניגוני חסידים או בדרשות עמ' 82-83 במהדורת תש"ך).
בעקבות האיזון החמקמק
בשלב זה של תמול שלשום אנו נמצאים ביקום של "או או", שבו הבחירות הן לרוב בינאריות. תמול שלשום מציג גם חריגים מן הכלל הזה. ביפו אנו פוגשים את הציוני הדתי יעקב מלכוב ("חסיד חבד"י היה ומשהו סופר") שמנהל פנסיון. מאידך, אפילו בעיר הקודש ירושלים נמצאים חילונים מובהקים כמו התלמידים והמורים בבית הספר בצלאל, או בני חוגו של אליעזר בן יהודה. ניתן להוסיף עליהם דמויות משניות וחריגות כמו האמן שמשון בלויקוף והפחלצן ארזף, אנשים דתיים עם מצפן יציב בחייהם שאינו מכוון לא לשמירת מצוות ולא לחלוציות הציונית, המדגימים אפשרויות אחרות של הגשמה אישית ויהודית בארץ ישראל מאלו שהציעו היישוב החדש או הישן. ועדיין, כל אלה נותרים יוצאי דופן. אף שיפו וירושלים היו רחוקות זו מזו שעות נסיעה בודדות ברכבת, הן ייצגו עולמות שונים בתכלית.
ברקע המאבק הדיאלקטי הזה, המשתרע על פני 600 עמודים וכולל מערך רחב ומגוון של דמויות ועשרות התרחשויות מבריקות, ניצב הכלב בלק, שחקן המשנה המושלם של הרומן. מאז הופעתו הראשונה בכתיבת עגנון – בשנת 1934, עשור לפני הופעת הבכורה המלאה שלו בתמול שלשום – הוביל בלק דורות של מבקרים, כאילו נגררו בקצה הרצועה, לפירוש אחר פירוש על משמעותו הסמלית. רובם ניסחו וריאציות על פרשנותו של החוקר גרשון שקד, שבניתוחו הפרוידיאני ראה את בלק כהחצנה נפשית של ה"אני החוטא והמרדני" של יצחק – מעין אלטר־אגו אפל שרודף אותו בעוצמה רבה יותר לאחר חזרתו לשמירת מצוות ונישואיו לשפרה הצנועה והאדוקה.
נראה שאפילו עגנון הודה בכך ברמז נדיר, כאשר באיגרת לחוקר ברוך קורצוויל הוא זרק עצם והזכיר את דברי חז"ל: "וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר 'יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ'. רבי אלעזר אומר: קשורה בו ככלב" (סוטה ג, ע"א). בלק קשור ליצחק ככלב משוגע מוכה כלבת, ובסופו של דבר (ספוילר!) ייתן את הנשיכה שתהרוג אותו.
דמותו של רבי מנחם מתוארת כהפרכה חיה ונושמת לטיעון בדבר הסתירה בין יהדות מסורתית לציונות: חקלאי אדוק העובד את אדמת פתח־תקווה – בדיוק כפי שגיבור הרומן יצחק קומר שאף לעשות עם עלייתו – עם קלשון ביד אחת ומסכת תלמוד ירושלמי ביד השנייה
דמות יוצאת דופן חשובה נוספת, שלעיתים קרובות מדי נעלמת מהדיונים על תמול שלשום, היא דמותו של רבי מנחם, או כפי שהוא מכונה מנחם העומד, "על שום שהיה עושה הכל בעמידה". הוא מתואר על ידי עגנון כהפרכה חיה ונושמת לטיעון בדבר הסתירה בין יהדות מסורתית לציונות: חקלאי אדוק העובד את אדמת פתח־תקווה – בדיוק כפי שיצחק עצמו שאף לעשות עם עלייתו – עם קלשון ביד אחת ומסכת תלמוד ירושלמי ביד השנייה.
מלבד יצחק עצמו, מנחם הוא הדמות היחידה בעלילה שמופיעה גם ביפו ויישוביה הסמוכים וגם בירושלים. אבל בעוד שיצחק נהרס לבסוף על ידי המאבק בין שני העולמות, מנחם מוצא דרך לשלב בין שני הניגודים ולשכון ב"גם וגם", שדמויות ה"או־או" של הרומן אינן מוכנות או אינן מסוגלות להשיג.
לאורך הספר, המונח שמבטא אפשרות זו הוא מידת ההשתוות – שלווה הרמונית המושגת באמצעות איזון ושוויון נפש. השתוות וחתירה לאיזון הם הנושא המרכזי של הרומן, שגיבורו יצחק מבקש נואשות אחר המצב החמקמק הזה. בהיותו ביפו השליך יצחק את הדת וערכיה מעבר לסיפון, וחבריו שם אפילו לא אומרים קדיש על אבותיהם. הדבר מערער את איזונו, ובמעבר מיפו לירושלים ובחזרתו לעולם שמירת המצוות הוא חותר להשיב אותו.בעת אמירת הקדיש על נשמת אימו ליד הכותל הוא אף נראה לרגע כמי שהשיג אותו, אך אז הוא נע בקיצוניות יתר לכיוון השני.
אכן, איזונו היהודי והאנושי של יצחק מתנפץ כליל במסקנה הטרגית של הרומן: עקידת יצחק, ללא הצלה ברגע האחרון באמצעות קולו של המלאך. במקום זאת יצחק קשור למיטה, נטרף מנשיכתו של בלק הדמוני והחולה, כלב שנטרף מטקס שנכתב עליו בעבר על ידי לא אחר מאשר יצחק עצמו. מה שיצחק גילה בירושלים הוא לא השתוות, אלא חזרתו של המודחק.
גורלו של יצחק שונה מאוד מזה של מנחם העומד. בדיאלוג בין השניים, עגנון חושף יפה כיצד יצחק לעולם לא יוכל להשיג את המצב שמנחם מגלם ללא מאמץ:
אמר לו יצחק למנחם, זכור אתה רבי מנחם, כשהייתי אצלך ודיברנו על העבודה. אמר מנחם זכור אני. אמר יצחק תמה אני עליך רבי מנחם שאתה זוכר. אמר מנחם היאך לא אזכור? וכי דיבוריו של אדם קליפות הן שזורקן מפיו. אמר יצחק כשאני מהרהר בדבר מוכרחני לומר שאותם שמרוממים את העבודה עד כדי דת דוקא הם עמדו על הקרקע. אמר מנחם מי שזכה זכה, אבל לא בכח דיבוריו. אמר יצחק כשאני מביט בי הריני מצטער שלא עמדתי בנסיון ולא נעשיתי חקלאי. אמר מנחם בין כך ובין כך היית מצטער. אמר יצחק מאיזה טעם אתה אומר כך? אמר מנחם כל המצטער על דבר שלא עשאהו עשוי להצטער על כל דבר ודבר. שאל יצחק את מנחם, ומה יעשה אדם שלא יצטער? אמר מנחם לי אתה שואל? אני איני יודע מה זה צער. אמר יצחק כלומר שמח בחלקך אתה. אמר מנחם איני יודע שמחה מה היא. אמר יצחק כלומר הגעת למדת ההשתוות. אמר מנחם למדה זו לא הגעתי, אבל אם עובר עלי יום ואיני מתבייש בו אני מרוצה. אמר יצחק דבר זה כבר אמרת לי כשהייתי אצלך בפתח תקוה. אמר מנחם, בפתח תקוה אמרתי לך הלואי שלא נצטרך להתבייש מן הארץ, ועכשיו אמרתי לך אם עובר עלי יום ואיני מתבייש בו אני מרוצה. אמר יצחק איזה הפרש יש כאן? אמר מנחם הלואי שלא היה הפרש בדבר, אלא שפעמים לבו של אדם גס בישיבתו בארץ, לפיכך צריך אדם לזכור על כל פנים כל יום שעובר עליו (עמ' 539-540).
יצחק מאמין שהגיע להשתוות כאשר התיישב בירושלים ונישא, אך סיום הרומן מפריך את הטענה ומראה כי הישגו היה חולף. בחלום טעון סמלים שמופיע מיד לאחר המפגש האחרון שלו עם מנחם, "בא בעל החלום אצל יצחק ומשכו אצל הים", והים הרי הוא ביפו:
שכח שם את מנעליו. חזר אצל מנעליו. הפריחה רוח את כובעו. פגע בו אדם אחד ואמר לו, בוא ואראך היכן כובעך. כיון שהלך עמו נעלם. עמד יצחק ברחוב יחף בלא מנעלים וראשו מגולה. שמע קול תפילה והלך אחר הקול. הגיע אצל בית של שתי דיוטאות, תחתונה חרבה ועליונה שמתפללים בה עולין אליה בסולם. והסולם עומד ישר. הטה את הסולם ועלה. כיון שהכניס ראשו נסגרה עליו הדלת מבפנים וגופו מבחוץ. כך היה לילה אחד ושני לילות ושלושה לילות. וכבר סבור היה שלא יפטר מחלומו הרע לעולם. לסוף הלך חלומו ולא חזר. חזרה נפשו עליו ושכח את חלומו, כשם ששכח כמה דברים שראה בהקיץ (עמ' 542).
מצבו של יצחק, חסר הנעליים והכובע, משדר את ניתוקו מירושלים של מטה ושל מעלה כאחד. הוא תלוי מהקומה השנייה של הבניין, בפנים ובחוץ במקביל, ולא מסוגל להיכנס לתפילות שנאמרות למעלה. חלום זה מסמל את גורלם של רבים מצעירי העלייה השנייה, בניסיונם הכושל לשלב את התזה והאנטיתזה, כפי שהם ראו זאת, של שמירת המצוות והציונות.
אזהרה לשני הכיוונים
סיום הספר מכוון לאידיאולוגיה של תנועת העבודה, שעשתה רומנטיזציה ומיתולוגיזציה לדמותו של החלוץ, והפכה אותה לקנה המידה שלעומתו כל צורות הציונות האחרות נשפטו כחסרות.
בפסקה האחרונה של הרומן פונה המספר ל"אחינו אנשי סגולתנו שבכנרת ושבמרחביה, שבעין גנים ושבאום גוני היא דגניה". הוא מציג עבורם את דוגמת האזהרה של "יצחק חברנו", ש"לא זכה לעמוד על הקרקע לחרוש ולזרוע אבל זכה כר' יודיל חסיד זקנו [גיבור הרומן הכנסת כלה] וכשאר כמה צדיקים וחסידים שניתנה לו אחוזת קבר באדמת הקודש". ולא רק לקבר זכה יצחק, מתפתים אנחנו להוסיף, אלא גם לאנדרטה ספרותית מפוארת, יצירת המופת שאין לה מתחרים בספרות העברית והיהודית המודרנית.
אמת, ניתן לראות את אזהרת המספר כדו־כיוונית: עולמה של מאה שערים, במיוחד כפי שהוא מתגלם בדמות הפנאטית של אביה של שפרה, הקנאי ר' פייש, סופג גם הוא לעג וזעם לאורך הרומן. אבל לעגנון לא הייתה סיבה לחשוש שהחלוצים והקיבוצניקים של דגניה מצויים בסכנה כלשהי לחזור לשטריימלך ולשטיבלך של מאה שערים. גם בלעגו לעולם החרדי הציג עגנון ביקורת מרומזת על הציונים החילונים, שבחייהם הייתה יותר מדי יפו ופחות מדי ירושלים.
תמול שלשום מציג תמונה מסובכת ומתוחכמת של הדרכים המרובות שבהן העבר משפיע בהכרח על ההווה והעתיד. זהו רומן על אובדן האיזון אצל אדם צעיר אחד, ואולי אצל עם שלם.
כמרבית העולים החדשים עמדתי חסר אונים מול העברית העשירה והמורכבת של עגנון. הצלחתי לעבור רק כמה עמודים עד שנתייאשתי, ואולי מוטב שכך. סופו הטרגי והפסימי של הספר היה מדכא את רוחי באותו זמן. עם השנים מצאתי את דרכי לכתבי עגנון
למזלי, בתקופת בואי לישראל בשנת 1994, הבחירה שעמדה בפני יצחק בשנות העלייה השנייה, אותה דילמה של "או־או" בין מסורת ומודרנה, כבר לא הייתה כה חדה, גורלית וקטלנית. מדינת ישראל שמצאתי הייתה מוכרת באופן חלקי בלבד ליצחק, סוניה ולדמויות האחרות של עגנון. אין ספק: שפרה, אביה ר' פייש ואפילו הכלב בלק עשויים עדיין להרגיש בבית במאה שערים של היום, אך אני לא הלכתי לשם. במקום זאת התיישבתי בין צאצאיו האידיאולוגיים של ר' מנחם העומד.
ומה לגבי הספר שנרכש בבית הקפה הנושא את שמו של הרומן? כמרבית העולים החדשים עמדתי חסר אונים מול העברית העשירה והמורכבת של עגנון. הצלחתי לעבור רק כמה עמודים עד שנתייאשתי, ואולי מוטב שכך. סופו הטרגי והפסימי היה אולי מדכא את רוחי באותו זמן. עם השנים מצאתי את דרכי לכתבי עגנון, והמראה המורכבת שהם מציבים מול החברה הישראלית המודרנית היא בעלת ערך רב עבורי. כיום, אולי יותר מאשר לפני שלושים ואף שמונים שנה, עלינו לעצב זהות חדשה של "גם וגם" באמצעות מחויבות עמוקה ומעורבות בלתי פוסקת בחיים יהודיים, בספרות העברית ובמסורתנו העשירה והקדושה, כפי שקורה בכתיבתו של ש"י עגנון.
הרב יוסף סאקס הוא מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים
