סדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי", מבית מרכז זלמן שזר, היא מופת של ספרות עיון עכשווית ונגישה. מטרתה, על פי עורכיה, היא "להביא לציבור הרחב פרקים ידועים ולא ידועים בקורות חייהם ופועלם של גדולי האומה ומעצבי זהותה". עד כה יצאו בסדרה זו למעלה משישה־עשר ספרים העוסקים בדמויות המופת של העם היהודי – מרבי יהודה הנשיא, דרך הוגי ימי הביניים ועד סופרי ההשכלה והציונות. הכרך החדש עוסק בפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה. מחברו, פרופ' יצחק מלמד מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, הוא חוקר ישראלי־אמריקני נודע, העוסק בפילוסופיה המודרנית בכלל ובשפינוזה בפרט.
דמותו של שפינוזה מרתקת במיוחד, הן בהיבט של ההיסטוריה היהודית והן בהקשר הפילוסופי. מבחינת העולם היהודי מדובר בהוגה עצמאי שחרג מן התלם ובעט בכל הסמכויות והמוסכמות, ועל כן גם הוקע ונודה. עם זאת, הוא מקיים דיאלוג מרתק ועשיר עם ההגות והמסורת היהודית. בהקשר הפילוסופי שפינוזה הוא הוגה שפיתח תיאוריה שיטתית וסדורה מחד אך חדשנית ורדיקלית מאידך – המכילה, בין השאר, שינוי דרמטי במושג האל, כפירה במקורם האלוהי של כתבי הקודש ואימוץ עמדה דטרמיניסטית רדיקלית.
צריך לומר שעצם ההחלטה להכניס את שפינוזה לסדרה כזו איננה מובנת מאליה, ועם זאת מוצדקת מאין כמותה. קולמוסים רבים נשתברו על השאלה האם אפשר לראות בשפינוזה פילוסוף יהודי, או שמא פילוסוף ממוצא יהודי ותו לא. תהא אשר תהא דעתכם על שאלה זו, אין ספק ששפינוזה התכתב עם הוגים יהודים רבים, בראשם כמובן הרמב"ם, ובאותה מידה השפיע על הוגים יהודים רבים ובהם מנדלסון, הרמן כהן, הרב קוק ודוד בן־גוריון. היכרות עם שפינוזה היא אפוא חיונית כדי להכיר את ההיסטוריה וההתפתחות של "הרוח והיצירה בעם היהודי".
הספר עצמו נועד להוות מבוא או, כמאמר המחבר, כלי עזר, ללימוד מסכת חייו ומשנתו של שפינוזה. הוא מחולק לארבעה שערים. השער הראשון ביוגרפי באופיו, ובו שלושה פרקים הסוקרים את קורות חייו של שפינוזה – החל מההיסטוריה של הקהילה הפורטוגוזית שבה נולד וגדל, דרך הטלת החרם ויציאתו למסע כפילוסוף עצמאי, ועד מותו לפני שהספיק לסיים את מיזמי הכתיבה שתכנן (ובהם ספר מקיף על הדקדוק העברי). השער השני והשלישי, לב ליבו של הספר, עוסקים בחיבוריו של שפינוזה ונפרשת בהם הגותו כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיבוריו השונים וכפי שהתפתחה והעמיקה לאורך שנותיו. השער הרביעי והאחרון עוסק בחיבוריו המאוחרים שאותם לא הספיק לסיים, ובסוגיות רחבות יותר כמו יחסו לתורת הקבלה, והשפעת הגותו של שפינוזה לאורך הדורות.
עקף את הסמכות
ספרו של מלמד שיטתי וסדור מאוד, והכתיבה קולחת ובהירה להפליא. לפיכך, אף שהספר עוסק בנושאים כבדים, עמוקים ומורכבים, הקריאה בו נעימה וזורמת. מבחינה זו מדובר בספר מבוא מעולה. יצוין כי זהו ספר קצר יחסית, כך שאין לצפות ממנו לסקירה מעמיקה ומקיפה, אלא לפתיחת צוהר ראשוני והענקת כלים למתעניין בהגותו של שפינוזה. למרות זאת, הספר מכיל כמה וכמה טענות ייחודיות ואף חידושים של ממש, העשויים לעניין גם את המשוקעים יותר בעולמו של שפינוזה. אציין שלושה מהם, שלכדו את עיני.
אף שכתב החרם על שפינוזה מצוי בידינו, קיימות דעות שונות בדבר הסיבות שהובילו את הקהילה היהודית באמסטרדם לבצע את הצעד הזה. עמדה מקובלת ומתבקשת, שגם מתיישבת היטב עם נוסח החרם, היא שדעותיו הכפרניות של שפינוזה הביאו לכך. ואולם, כפי שמראה מלמד, יש כמה סיבות לפקפק בהסבר הזה, או לפחות בבלעדיות שלו. ראשית, כלל לא ברור האם שפינוזה פיתח כבר בעת החרם את כל עמדותיו ה"כפרניות", וגם אם כן – האם ועד כמה הוא פרסם אותן ברבים. שנית, מלמד מראה כי העמדות התיאולוגיות ששפינוזה פיתח בבגרותו מצויות גם בלב ליבה של היהדות המסורתית, וחשוב מכך – בקרב מנהיגיה הרוחניים של הקהילה אשר הטילה עליו את החרם. על כן אין זה סביר שדעותיו התאולוגיות והמטאפיזיות בלבד הן שהובילו להטלת החרם.
להטלת החרם הוצעו הסברים נוספים, ובהם החשש של הקהילה היהודית בהולנד מהשלטונות הנוצרים אשר יאשימו אותם בטיפוח עמדות מסוכנות וחריגות, וקשריו של שפינוזה עם תיאולוגים נוצרים. מלמד מציע הסבר נוסף, שהיה קיים גם לפניו בגרסאות שונות בספרות המחקר, אך מלמד מעמיק ומעגן אותו. לטענתו, הסיבה העיקרית לחרם נובעת מכך ששפינוזה ערער על הסמכות הרבנית ואף ביזה אותה. ואכן נראה שהן בדיבוריו והן במעשיו הפגין שפינוזה אדישות ואף זלזול כלפי סמכות הרבנים והקהילה.
דוגמה מובהקת, ואף רדיקלית במונחי אותן שנים, היא העובדה ששפינוזה פנה לבית הדין האזרחי ולא לזה הקהילתי, כדי שזה יפטור אותו מחובותיו של אביו המנוח. שפינוזה קיבל את הפטור כארבעה חודשים לפני החרם, ובכך "עקף" למעשה את סמכותה של הקהילה. עבור קהילה צעירה ובלתי יציבה, שהייתה נחושה לשמור על מעמדה וסמכותה, הצעד המתבקש היה להטיל על שפינוזה חרם. יש לציין כי הסבר זה אינו שולל את ההסברים האחרים, ואף ניתן לראות בו גישה המאחדת את כולם להסבר מקיף אחד. בליבת הסבר זה ניצבת הכפירה והפגיעה בסמכות הרבנית, כאשר כל שאר המעשים, האמונות וההצהרות השנויות במחלוקת שהשמיע שפינוזה ואשר הדליקו את הנורות האדומות של הקהילה, עשויים להתפרש כתולדותיה של בעיה יסודית זו.
בין פנתאיזם לפנאנתאיזם
נקודה נוספת ומעניינת המודגשת בספר היא ששפינוזה כלל לא היה כופר, או יותר נכון אתאיסט. גם כאן טענתו של מלמד איננה חידוש במובן זה שהיא נשמעה בעבר הרחוק והקרוב, אך מלמד מספק לה ראיות והסברים חדשים ובהירים. במחקר שפינוזה מתקיים דיון ער בשאלה האם שפינוזה, אשר זיהה את האל עם הטבע, הוא בעצם אתאיסט במסווה או לא. ויכוח זה קשור קשר הדוק, אם כי לא הכרחי, לשאלה אם יש להבין את עמדתו של שפינוזה כעמדה פנתאיסטית, שלפיה האל זהה לטבע, או כעמדה פנאנתאיסטית, שלפיה הטבע כלול באלוהים. מלמד מראה כי כאשר שפינוזה כותב "טבע" אין הוא מתכוון לטבע במובן שבו אנו משתמשים במושג זה – שמשמעו העולם, היקום וכו' – אלא למובן כוללני ורחב הרבה יותר. לפי עמדה זו, העולם כפי שאנו מכירים אותו הוא רק חלקיק זעיר מאלוהים. זו הסיבה שמלמד בוחר לפתוח את הספר בציטוט מבראשית רבה:
רב הונא בשם ר' אמי אמר, מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (סח, ט).
ואכן מלמד טוען, בעקבת חוקרים ומלומדים אחרים (ובראשם שלמה מימון), כי במובן מסוים שפינוזה הוא ההפך הגמור מאתאיסט. בעוד שאתאיסט כופר במציאותו של אלוהים, שפינוזה כופר במציאותו של העולם. במובן זה, הגותו היא ההגות הדתית ביותר שניתן להעלות על הדעת.
החידוש השלישי נוגע ליחסו של שפינוזה לקבלה, נושא שמלמד מקדיש לו פרק שלם. רבים הצביעו על הדמיון בין עמדותיו של שפינוזה ובין עמדות קבליות כאלה ואחרות בדבר נוכחותו של האל בכול ("לית אתר פנוי מיניה"). אנו יודעים ששפינוזה אכן קרא והכיר תיאוריות קבליות רבות, ובספרייתו האישית נמצאו לא מעט ספרי קבלה. עם זאת, ההתייחסות המפורשת היחידה של שפינוזה לקבלה איננה מחמיאה, בלשון המעטה: "קראתי וגם הכרתי כמה מקובלים דוברי הבלים ומעולם לא יכולתי להשתאות דיי על שטותם" (מאמר תאולוגי־מדיני, פרק ט'). על כן, רבים סברו כי כיאה לפילוסוף רציונליסט רדיקלי, שפינוזה רחש בוז מוחלט לקבלה. עם זאת, מלמד מראה כי ישנם מקומות אחרים שבהם שפינוזה מתייחס לקבלה, אם כי בצורה מרומזת יותר, ושם הוא בהחלט מכיר ומוקיר את הדמיון או אף ההשפעה של העמדות הקבליות על עמדתו שלו. זוהי טענה לא מצויה במחקר, ומלמד הוא מהבודדים אשר נותנים עליה את הדעת.
נקודות עדינות אלו מן המחקר האקדמי על הגותו וחייו של שפינוזה, השזורות בספר מבוא מקיף ובהיר על הפילוסוף הדגול, מלמדות על הצלחתו של המחבר לשזור בין עומק מחקרי להנגשה ציבורית. אני סמוך ובטוח שכל קורא, בקי ומתחיל כאחד, יצא מקריאת הספר עם חידושים ורעיונות אשר יעוררו את דמיונו ויאתגרו את מחשבתו. אך מעבר לחידושים אלה, לפנינו בראש ובראשונה חיבור מבואי וסקירתי מעולה, מתנה יקרת ערך לקורא העברי המבקש להכיר ולהעמיק בתורתו של שפינוזה.
נועם אורן הוא דוקטורנט לפילוסופיה והגות יהודית באוניברסיטה העברית ומרצה במרכז האקדמי שלם
