סיפור חייה הלא שגרתי של הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג, אישה מרתקת ורבת סתירות וניגודים, מספק די חומרים לא רק לספר, אולי גם לסרט. היא הייתה אישה יחידה בסביבת עולם גברית ושוביניסטית, ופעלה בתקופה היסטורית גועשת: עליית הפשיזם באיטליה, שלטון הנאצים ופרוץ מלחמת העולם השנייה. לא מפתיע שלאחר הפרסום האינטנסיבי של כתביה המתורגמים בהוצאות ישראליות שונות, יוצא לאור סיפור חייה מאת סנדרה פטריניאני, סופרת ותיקה ומנוסה שכבר פרסמה בעבר ביוגרפיה של הסופרת הצרפתייה מרגריט דיראס.
עד כמה הייתה גינצבורג אישה יחידה בעולם גברי מעידה הגלויה שכתב לה ידידה הטוב, המשורר צ'אזרה פאבזה, לאחר פרסום הרומן האחרון שלו. צ'אזרה יעץ לה: "נטליה היקרה, חדלי לעשות ילדים וכתבי ספר יפה מזה שלי". מושפעת מהערתו העוקצנית, החליטה נטליה לזנוח לרגע את תרגום "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט ולכתוב סיפור קצר.
גם בעלה הראשון לאונה גינצבורג היהודי, גיבור תרבות איטלקי שהקים עם חברו את הוצאת אינאודי, הותיר לה צוואה קשה ליישום לפני שנרצח בעינויים בכלא הנאצי והשאיר אותה מטופלת בשלושת ילדיהם הקטנים. "היי אמיצה", ביקש ממנה, והוסיף הנחיות מדויקות לחיים: "שאיפתי היא שמיד כשיהיה אפשר תנרמלי את קיומך; שתעבדי ותכתבי ותועילי לזולת".
הדרישות הגבוהות הללו מגינצבורג, שנאלצה להימלט עם ילדיה הקטנים מציפורני הנאצים ונדדה איתם ממקלט אחד לשני, גבו מחיר ונתנו את אותותיהן על נפשה. בסוף אוגוסט, יותר משנה לאחר רצח בעלה, היא שקעה בדיכאון ובלעה כדורי שינה. למזלה, חברתה אנג'לה צוקוני הצילה אותה. גינצבורג החלה בטיפול פסיכואנליטי והצליחה להתאושש.
עיתון נעורים בכתב יד
המלצה ידועה גורסת: "לעולם אל תפגוש את הגיבורים שלך". מאחורי כתיבת ביוגרפיות על אנשים מפורסמים עומד לעיתים מניע הפוך; ניסיון להחיות בכתב דמות חיה ותוססת, מתוך חשש שהיא תישאר גווייה חנוטה. המסמכים המתועדים, התחקיר והריאיונות האישיים משמשים לכאורה עוגן בטוח במלאכת החקירה והכתיבה, אך הכותבים צריכים להיזהר ממוקש אחר: להימנע מלחנוק את הגיבור בעודף אינפורמציה יבשה. מוקש נוסף הוא המשימה לשמור על מידת מרחק ראויה ממושא הכתיבה. ביוגרפיות רבות מתרסקות כאשר הכותבים מסתנוורים מהערצתם לדמות, סגידה שהופכת אותה מבשר ודם לאליל נשגב.
הביוגרפיה שלפנינו היא מסמך מרשים שנכתב לאחר תחקיר מעמיק. דמותה של גינצבורג מתרקמת תוך כדי קריאה ושופכת אור על חייה האישיים: על שני הגברים המנוגדים בתכלית שעימם התחתנה, לאונה גינצבורג וגבריאלה בלדיני; על טיפולה המסור בבתה סוזנה פגועת המוח, ועל התינוק אנטוניו שנפטר בעודו פעוט. ואולם לעיתים נותרתי עם תחושה שהביוגרפיה מתמקדת מדי בחייה המקצועיים של גינצבורג, על חשבון שרטוט של קווי אישיותה. הקריירה שלה בהחלט הייתה מעניינת ביותר; היא הייתה עורכת בכירה בהוצאת אינאודי, וממונה על עריכתן ופרסומן של יצירות איטלקיות חשובות. אך לפעמים מורגש היעדר של תיאור בלתי אמצעי: איזו מין אישה היא הייתה?
את החסך במידע על אישיותה של גינצבורג ממלאת המחברת בשני עמודים נפרדים בסוף הספר, תחת הכותרת "סוף המשחק". מובאים בהם משפטים קצרים מפי כמה אנשים מחוג חבריה, מכריה ועמיתיה, המנסים לתמצת את התרשמותם הכוללת מדמותה. "היא הייתה אדם סגור מאוד, הכי מאופק שהכרתי, היא דיברה מעט מאוד", העידה סוכנת ספרותית בשם אניזה אינצ'יזה. התיאורים הללו חושפים את אישיותה המורכבת, וחבל שלא הוטמעו באופן אורגני בביוגרפיה אלא נשארו חיצוניים, בסוג של נספח, לצד מידע על הנקודות הכרונולוגיות המרכזיות בחייה.
כשהייתה בת שש־עשרה או שבע־עשרה הכינה גינצבורג עיתון בכתב־יד יחד עם חברתה בת גילה, בעלת שאיפות ספרותיות דומות. הן קראו לו "התרנגול", אולי מפני ששתי הנערות התכוונו לשגר קריאת השכמה לקוראים באמצעות הסיפורים והשירים שלהן. גינצבורג השמיעה שם את הצהרתה הפואטית הראשונה, זאת שהיא נשארה נאמנה לה כל חייה: "לומר את האמת. רק כך נולדת יצירת אמנות". מלבד ההבנה המרשימה הזאת, הביוגרפיה עתירה בתובנות פואטיות חשובות של גינצבורג על ספרות. למשל, היא ציינה ש"הרומאן הוא בין הדברים שהם בעת ובעונה אחת חסרי תועלת והכרחיים".
גינצבורג, שעסקה רבות בתרגום ואף תרגמה את כתבי פרוסט לאיטלקית, כתבה ב"הערת המתרגמת" באחד הספרים: "תרגום הוא שירות… להיות נמלה וסוס גם יחד. הסיכון הוא תמיד להיות יותר מדי סוס או יותר מדי נמלה. גם זה וגם זה מקלקלים את היצירה. אסור שתתגלה לעין האיטיות, חייבת להתגלות רק דהרת הסוס. אסור שמילים שנולדו כה לאט ייראו זוחלות או מתות, עליהן להיראות רעננות, מלאות חיים ותוססות. התרגום עשוי אפוא מסתירה חשוכת מרפא זו… נמלה וסוס, ריבון ומשרת בעת ובעונה אחת, בתרגום נחשף הסופר לעצמו במצב מעורטל וחדש".
דחתה את פרימו לוי
בשנים האחרונות חלה מעין אינפלציה בתרגום כתבי נטליה גינצבורג לעברית. כמה הוצאות ישראליות, ובראשן הקיבוץ המאוחד, פרסמו תריסר ספרים ומחזות מפרי עטה. על המתרחש מאחורי הקלעים סביב זכויות התרגום אפשר ללמוד מהערת שוליים קטנה של המתרגמת שירלי פינצי־לב, שתיקנה להבנתה טעות תרגום של מילה מתוך סיפור שיצא בהוצאה אחרת.
פינצי־לב תרגמה את הביוגרפיה של גיצנבורג מתוך חיבה גדולה לסופרת, ידענות והתמצאות ביצירתה הענפה. ידענותה אף אפשרה לה לדייק פה ושם את מחברת הביוגרפיה. כך למשל, בפרק העוסק בדחיית כתב היד של פרימו לוי בהוצאת אינאודי, היא מציינת בהערת המתרגמת את היותה של גינצבורג שותפה מלאה לדחיית הספר "אם זה אדם", ואיננה פוטרת אותה מאחריות לכך כפי שמחברת הביוגרפיה נטתה לעשות.
פטריניאני הכירה את גינצבורג באמצע שנות השמונים, וביקרה אותה בדירתה ברומא. גינצבורג כבר הייתה אז סופרת ועורכת מפורסמת. הדמות שפתחה את הדלת אכזבה אותה מעט, מפני שלא התאימה לדימוי שהיה בראשה. כבר בהתרשמות הראשונית תיארה פטרינאני, אז בת שלושים, את הפער בין גינצבורג שהעריצה ובין האישה הרגילה והביתית שנתגלתה לה במפתן הבית. פטרינאני ביקשה לקבל את חוות דעתה של גינצבורג על כתב יד ששלחה לה לקריאה. גינצבורג לא חסכה בביקורת כנה וחריפה על כך שלא הבינה את הספר, ועל כן היא לא אוהבת אותו. שלא ביודעין היא עודדה את פטרינאני לכתוב בצורה מובנת, בתוך בליל ההכרזות הניאו־אוונגרדיות על מות האמנות ומות הרומן שפרחו בשנות השבעים. מבין השורות עולה שפטרינאני אכן מעריצה את גינצבורג, אך רוב הזמן מצליחה להישאר אובייקטיבית למדי ביחס אליה.
הביוגרפיה מרחיבה מאוד על מערכת היחסים המורכבת בין גינצבורג לסופרת אלזה מורנטה ("אלה תולדות"). שתיהן היו סופרות פורצות דרך, מוכשרות וכנות מאוד. גינצבורג מצידה קיבלה את הביקורת שמורנטה מתחה עליה בהבנה חסרת טינה, גם כאשר מורנטה עשתה זאת באופן משתלח, כמו לאחר המחזה הראשון שכתבה, "התחתנתי איתך בשביל השמחה": "היא פנתה אלי ואמרה: 'אומר לך את האמת'. כך נהגה לומר ולחזור ולומר כשנזפה במישהו. באותו ערב היו התוכחות שלה חריפות וחמורות מאוד, כאילו לא כתבתי מחזה גרוע, אלא עשיתי מעשה מכוער".
לעומת זאת מורנטה עצמה לא הסכימה שיסתרו את דבריה, ונראה שגינצבורג העריצה את מורנטה וקינאה בה בו זמנית. במיוחד קינאה בכתיבתה של מורנטה בגוף שלישי, כאשר היא הצליחה לכתוב רק בגוף ראשון. כך היא ניסחה זאת: "כאשר אלזה מורנטה כותבת היא מצליחה להגיע למרומי ההרים… אני מעולם לא הצלחתי לטפס להרים ולהשקיף על הכול מלמעלה, מעולם לא הצלחתי. אמנם שאפתי לכך, אך מעולם לא הצלחתי".
המרה סודית
אף שאנו נוטים להתייחס לגינצבורג כאל סופרת יהודייה (היא הייתה יהודייה מצד אביה, ובעלה הראשון היה כאמור הגאון היהודי המפורסם לאונה גינצבורג), הביוגרפיה חושפת כמה דברים בעניין. בראיון רדיו אמרה: "כן, אני מרגישה יהודייה וקתולית, שניהם. אני לא יודעת איך, לא יכולה להסביר". את הטענה המעט־סתומה הזאת ניסתה להסביר בכמה ממאמרי האקטואליה שלה.
גינצבורג שמרה בסוד את בחירתה להמיר את דתה, שנחשפה באופן שערורייתי בהלוויה הקתולית שנערכה לה לבקשתה. היא גם הוטבלה בדיסקרטיות, וחיה עם הסוד הזה כל חייה. האנשים הקרובים אליה ביותר, שמעולם לא ראו אותה הולכת למיסה, נדהמו למצוא את עצמם נפרדים ממנה בכנסייה.
הרגעים החזקים בביוגרפיה מתרחשים כאשר פטרינאני מצליחה לתאר את גיצנבורג כאישה בעלת מראה חיצוני סגפני שאינו מסגיר את אישיותה הסוערת. גינצבורג מצטיירת כאישה חמורת סבר שבקושי חייכה. על סמך הפגישה האמיתית שנערכה ביניהן, פטרינאני מתארת אותה כמי שהתלבשה בבגדים נזיריים כהים, נעלה נעליים נמוכות גבריות, הייתה מסופרת תספורת קצרה ולא מעוצבת, ולא התאפרה.
למרות המחסור בעוד תיאורים חיים כאלה, פטרינאני מצליחה לשרטט דיוקן מרשים של מי שהייתה גיבורת תרבות, כתבה עשרות מאמרי דעה לוחמניים בעיתונות, ובמשך שמונה שנים אף הייתה חברת פרלמנט עצמאית ויוצאת־דופן, ולצד זאת הייתה אימא שטיפלה במסירות, 37 שנים, בבתה פגועת המוח, והצליחה לצמוח כיוצרת ולא לצבור טחב.
