מישל וולבק, הסופר הצרפתי, הוא אחד הקולות הדומיננטיים של המאה ה־21. מעין מותג של ילד רע נצחי, אנטי־ממסדי, שמתעב את הליברליזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם, הגלובליזם, הפרוגרסיביזם ובעצם את רוב השיטות, התנועות, הרעיונות, הדברים והאנשים בעולם, אך אינו מציע שום חלופה. לדידו המערב מזמן גווע, נטול ערכים וחמלה, ולא רחוק הרגע שבו ימות באופן טבעי או בהמתת חסד בידי כוחות דתיים, כנראה אסלאמיים, שיזרזו את סבלו.
ספריו של וולבק מגוונים לעיתים מבחינה עלילתית, אבל לרוב מציגים במרכזם דמות גברית חוזרת: מנוכרת ומבודדת מבחירה, מנותקת רגשית מעצמה ומהחברה, ביקורתית כלפי החברה המערבית, מוסד המשפחה ומאפייניו; מתוסכלת או אובססיבית מבחינה מינית; אינטלקטואלית, צינית, ניהליסטית, פסימית. לרוב היא גם תהיה פסיבית, נוכח התנהלותה בתוך עולם שאין בו משמעות לשום דבר, ולכן כל פעולה שלה עבור עצמה או אחרים היא מיותרת.
אין זה מקרה שספרו הראשון, שיוצא עתה בעברית, עסק בסופר האימה האמריקני הווארד פיליפס לאבקרפט. הספר הוא מעין תמהיל המכיל רגעים ביוגרפיים, אך לא בהכרח מוקפדים ולינאריים, מחייו של לאבקרפט; קטעי הגות וביקורת למיניהם – הן על האיש והן תהיות סמי־פילוסופיות – שלרוב אינם מעמיקים למדי ולא מייצרים תובנות חדשות למכירים את כתביו של סופר האימה. סטיבן קינג מגדיר זאת ב"פתח דבר" לספר: "מעין מכתב אהבה מלומד, אולי אפילו מכתב האהבה הראשון שהוא באמת שכלתני" (עמ' 7).
מסה של רמזים מטרימים
ה"פ לאבקרפט (1937-1890) האמריקני ניצב, יחד עם אדגר אלן פו וסטיבן קינג, בשורה הראשונה של סופרי האימה. בחייו הוא לא זכה לעדנה וסבל מלעג המבקרים, שטענו כי יצירתו היא בסך הכול טראש גותי ובידורי שנועד לגרום לאנשים להתבוסס בפסיביות ובבורות שלהם. הוא עצמו נאלץ לחיות לא פעם בתנאי דוחק, עד שבגיל 47 מת מסרטן.
רק לאחר מותו החלו לעסוק בו ברצינות, ועם הזמן פשטה הסכמה על חשיבותו, בעיקר משום שהוא נטע את האימה בלב הפרבר האמריקני (הוא לא היה הראשון; עשו זאת לפניו אדגר אלן פו ואף הנרי ג'יימס), אבל הוא התפרש גם למחוזות אחרים, גלובליים, קוסמיים.
במידה רבה לאבקרפט הוא גם ממשיך דרכם המובהק של סופרים אירופיים כמו ז'ול וורן, ה. ג'. וולס, אדוארד בולוור־ליטון ואחרים, שהבליחו בסוף המאה ה־19 ולא נחשבים סופרי אימה אלא כראשוני המדע הבדיוני המודרני. הם סיפרו סיפורים שכמעט היה אפשר להאמין בהיתכנותם.
כמו כמעט כל ספרי וולבק, גם ספר זה כתוב היטב. מדויק, לעיתים מבריק, מצחיק, מייאש, ללא קשר לתוכנו. מעט רגעים יפים ונוגעים ללב עוסקים בלאבקרפט עצמו, כמו בציטוט מכתב שכתב ב־1918: "אני חי רק למחצה: חלק גדול מכוחותיי מושקע בישיבה והליכה: מערכת העצבים שלי במצב של התפרקות מוחלטת, אני לגמרי הלום ואפתי, אלא אם אני נתקל במשהו שמעניין אותי במיוחד" (עמ' 33). במידה רבה אפשר לומר שזהו ספר טיפוסי נוסף של וולבק, אך מכיוון שהיה הראשון, הוא מכיל מסה קריטית של רמזים מטרימים לכל הקורפוס הספרותי העתידי שלו.
ניתן לראות זאת קודם כול בדמות שהוא בחר. במקרה היא מתבססת על דמות אמיתית, אבל היא דומה דמיון רב, לפחות בעיני וולבק – כי את לאבקרפט אפשר גם לנתח אחרת – לדמויות הגבריות של וולבק עצמו, אם כי את רובן הוא לא הורג במחלות אלא נותן להם להמשיך לחיות חיים חסרי תוחלת.
בנוסף, כמו אצל וולבק, לאבקרפט מבקר באופן מתמיד את ערכי הנאורות וההומניזם. הוא מתאר עולם שאין בו משמעות לעבודה או למשפחה, עולם של בדידות, שיחסי האנוש מתרוקנים בו מחום ומתוכן. הטכנולוגיה עולה, האנושיות דועכת, והקִדמה והסקרנות הן שיביאו אותנו אל הכיליון. אצל שניהם רוב הדמויות מתנהלות בתוך ביצה של פסימיזם חסר תוחלת בעולם של ניצחון הקפיטליזם, עולם שאין לו פתרון ואין בו גאולה.
קרקס של הדרות
נושא נוסף המשותף לשני הסופרים הוא הסוגיה הגזענית (לכאורה). לוולבק הסופר מזמן לא אכפת במה מאשימים אותו, והוא נכון לנמק כל אבחנה (לפחות כך היה, עד שבשלב מסוים התעייף בצדק), אבל הניסיון שלו להגן על גילויי גזענות של לאבקרפט מיותר למדי. זו הייתה תקופה אחרת, נסיבות אחרות, גזענות אחרת.
וולבק טוען כי הגזענות והבידוד של לאבקרפט היו רק ביטויים של סלידה עמוקה שלו מהעולם המודרני, והיוו מקור של פחד שהזין את יצירתו. לא מעט ביטויי גזענות בעיניים של המאה ה־21, הופיעו ביצירות של סופרים גדולים רבים במאה ה־20 (ט"ס אליוט, עזרא פאונד, ויליאם פוקנר, ארנסט המינגווי ועוד). הדיון הזה הפך מזמן לקרקס של הדרות וחרמות. לכן גם אין צורך, כפי שוולבק עושה, להגן על הסגנון השופע, העשיר והחונק של לאבקרפט, ולטעון כסנגור להוט שהוא חיוני לבניית האווירה המעיקה והאחרת שמחלחלת בסיפוריו. גם בעניין הזה מדובר ברוח הזמן.
מרכיב דומיננטי נוסף ברומנים של וולבק שמקבל כאן ביטוי הוא הנחרצות. וולבק ממטיר ללא הרף עובדות וקביעות, לעיתים בלשון "אנחנו" (רטוריקה פוליטית ידועה), הן על הסופר והן על המין האנושי, כפי שהוא עושה ברומנים שלו. למשל, "אין יצירה אותנטית בלי מידה כלשהי של עיוורון מרצון" (73), או: "רוב סופרי האימה הפנטסטית הם ריאקציונרים, פשוט מפני שהם מודעים באופן מיוחד, אפשר לומר באופן מקצועי, לקיומו של הרוע" (146). המשפטים הללו קצרים וחולפים מהר מכדי להתעכב, אך לא פעם הם גולשים להכללות, שגם לא ממש קולעות.
סטיבן קינג יוצא חוצץ נגד קביעותיו של וולבק שהחיים תמיד כואבים ומאכזבים, ש"היקום הוא רק סידור חולף של חלקיקים אלמנטריים" (35); ש"לחיים אין משמעות, זה ברור, אבל גם למוות לא" (86), או: "לאסוננו יש לנו חמישה חושים. וכל האחרים כאחד מאשרים את העובדה שהיקום הוא פשוט מקום מבחיל".
על כך עונה קינג: "ייתכן שהחיים כואבים, אבל רק לפעמים; ייתכן שמאכזבים, אבל רק לחלק מהאנשים. האם באמת אין טעם לכתוב עוד רומנים ריאליסטיים? האם באמת האנושות מעוררת בנו רק סקרנות פושרת?" (עמ' 3).
עם זאת, גם קינג מסכים בסופו של דבר לתזה המרכזית של הספר: יצירותיו של לאבקרפט ניצבות תמיד נגד העולם ונגד החיים. ספרות שעוסקת באימה ובעל־טבעי, למעשה אומרת "לא" מהדהד לעולם ומהווה מעין אמצעי בריחה והתרסה. זו ספרות שתמיד מפרקת את המוכר, צוללת למחוזות שבהם חוקי הטבע וההבנה האנושית מתפוררים. לעיתים אותו מרד הוא לא אמצעי לברוח אלא אמצעי להתעמת עם המציאות, על ידי דמיון של כוחות העולים על ההבנה האנושית ומהווים אתגר לעולם הרציונלי והמסודר.
זו תזה הגיונית ונכונה במידה רבה, אבל היא לא ייחודית לספרות האימה והפנטזיה. למעשה היא לא מאפיין ייחודי לאף ז'אנר. לא מעט סופרים מודרניסטים, עוד מהמאה ה־19, החל מזרם התודעה הג'ויסיאני, דרך הדאדא והסוריאליזם ועד הפוסט־מודרניזם – היו נכנסים תחת ההגדרה הזו בצורה הרמטית כמעט. חלקם, כפי שוולבק טוען על לאבקרפט, גם לא מספקים לקורא שום נחמה. למעשה, גם וולבק הסופר היה נכנס תחת ההגדרה הזו.
