לאחר שחזיתי כמו כל עם ישראל בחזרת שלושת החטופים – אוהד, אלי ואור, ובמצבם הקשה, ובשיח שנוצר מימין ומשמאל בנוגע לעסקה, התחוור לי משהו בסיסי: אני לא כועס על סמוטריץ׳ וחברי מפלגתו, וגם לא על בן גביר וחברי מפלגתו, או כל חבר קואליציה למעשה שמאיים להפיל את הממשלה בגלל העסקה. לא רק כי אני חושב שיש מקום אמיתי לדיון על המחירים של העסקה, ושזה לגיטימי לחלוטין להתנגד ולהשתמש בכוחם האלקטורלי, גם אם אני לא מסכים איתם אידיאולוגית. הבנתי שאני כועס עליהם על כך שהם לא הפעילו את המנוף הפוליטי הזה עוד לפני כן, אלא רק עכשיו.
בואו נתחיל מההתחלה ממש – בזמן שסמוטריץ', בן גביר ודומיהם מתגאים שהם לא היו שבויים בקונספציה כל השנים האלו, הם בונים על כך שנשכח את זה שהם היו חלק מקואליציה וממשלה ששילמה את כספי הסחיטה לחמאס, נתנה לחמאס ולחיזבאללה להתחזק ואפשרה להם לעשות מה שבא להם על הגדר – כמו צעדות השיבה או האוהל בהר דב.
האם הם העזו בזמנו לאיים בפירוק הממשלה או נלחמו בכלים פוליטיים אחרים כדי לעצור את ההפקרות ואת מה שבעיניהם היה אסון שמתקרב? לא, אבל הם בכל זאת נהנו לצאת לתקשורת ולהתראיין נגד ההחלטות שהם עצמם היו שותפים אליהם.
וגם אחרי ה-7.10, אותם נבחרי ציבור טענו שננצח את המלחמה רק בעזרת כוח הזרוע, אבל גם הצביעו בעד שיטת הפשיטות שמהר מאוד הוכחה כלא יעילה, ושעלתה לנו בחיי חיילים רבים.
וגם פה – הם לא העיזו לאיים פוליטית או לאתגר את שיטת הפשיטות גם עד לרגע האחרון, אבל שמחו מאוד להתראיין כנגד השיטה ולצבור עוד הון פוליטי, ושוב על חשבון ההחלטות של עצמם.
ובהמשך הלחימה, כשכבר היה ברור שהלחץ הצבאי בעזה לא קיים, ושהשארנו שם אוגדה וחצי ללחימה – הם המשיכו לטעון שרק הלחץ הצבאי ינצח, ומנעו אקטיבית מכל צעד מדיני שיחליף את השלטון האזרחי של חמאס, ככה שלחמאס מעולם לא הייתה אלטרנטיבה אמיתית בעזה.
סמוטריץ' אפילו הגדיל לעשות ומאשים עד היום את בכירי הצבא בסירוב פקודה מהקבינט, ועל כך שהצבא לא מוכן לקחת את האחראיות על הרצועה כי הם "שבויים בקונספציה פרוגרסיבית" ולא מבינים שמיטוט השלטון הצבאי של חמאס כרוך במיטוט השלטון האזרחי שלו.
האומנם הצבא שבוי בקונספציה הזו? אולי, אבל יש לפחות עוד אדם אחד שאמר בפה מלא שהוא מאמין בקונספציה שסמוטריץ' טוען כלפי הצבא.
בראיון שנתן ראש הממשלה לערוץ 14 בחודש יוני, חודש אחרי שסמוטריץ' טוען שניתנה הפקודה, אמר – "כדי להגיע ליום שאחרי – הדבר הראשון שצריך לעשות זה קודם כל לחסל את החמאס צבאית", והוסיף שרק אחרי שנחסל צבאית הוא מקווה ש"נקים מנהל אזרחי בגיבוי וניהול של מדינות אחרות מהאזור, אני חושב שזו הדרך הנכונה להתקדם", או במילים אחרות – קודם לחסל צבאית, אחר כך חלופה אזרחית. אז על פניו, נדמה שסמוטריץ' טועה בבנאדם ששבוי בקונספציה ושעליו הוא צריך ללחוץ.
אבל האם זה משנה? כי בנרטיב שלו – הצבא הוא האשם, ואז זה כבר לא באחריות שלו, וככה הוא גם נמנע מלאיים בהפלת ממשלת ימין.
ועלתה על כולן, פארסת הסיוע ההומניטרי – במשך למעלה משנה אותם שרים וח"כים שמאיימים להפיל את הממשלה בגלל העסקה, שמחו להתראיין בנוגע לסוגיית הכנסת הסיוע ההומניטרי, שממש לא היה רק הומניטרי, וטענו בצדק שזה מה שהשאיר את חמאס חזק ובשלטון, ושזה גם מה שמאפשר לו להיות בעמדה נוחה במשא ומתן במשך כל הזמן.
אבל תלונות בתקשורת לחוד ומעשים לחוד, כי במקביל הם אישרו בקבינט את ההכנסה של אותו הסיוע, בידיעה מלאה שהוא כולל ציוד שאינו רק הומניטרי, אותו סיוע ממש שהם טענו בתקשורת שפוגע במטרות המלחמה. האם הם העזו לאיים בהפלת הממשלה כדי לצמצם את הסיוע? או אפילו למצוא חלופה מתאימה למי שיחלק אותו? התשובה ידועה.
וזה בדיוק מה שהכעיס אותי כשצפיתי בחטופים כחושים חוזרים מהשבי.
השימוש המאוחר מאוד בקלף הפלת הממשלה, אחרי שנים של צבירת הון פוליטי על חשבון ההחלטות שהם היו שותפים אליהם, וההיתממות על כך שלא הייתה להם את היכולת להשפיע על מדיניות הממשלה. כל המעשים האלו הובילו בסוף לדבר אחד שמייצג את שרי הממשלה הנוכחית יותר מכל – אי לקיחת אחריות שהביאה אותנו אל פי התהום והעסקה הנוכחית.
בימין אוהבים לטעון שהרל"ביזם הוא מקור הכישלון של השמאל, ואני טוען כנגד שהגישה הימנית ש"אסור להפיל ממשלת ימין", היא מקור כישלון הימין למימוש האידיאולוגיה שהם מאמינים בה, והיא גם מקור כשלונה של הממשלה מאז ה-7.10.
אז עכשיו הגענו כמדינה לצורך לבחור בין שתי מטרות המלחמה – השמדת חמאס, או שחרור החטופים. ומבחינת מתנגדי העסקה בממשלה זו גם צומת פוליטית, האם הם צריכים להתקפל שוב כמו כל השנים ולהחזיר את החטופים הביתה, או האם להפיל את הממשלה ולהידמות בעיני חלק מהציבור כמפקירי חטופים. דבר אחד בטוח – עד הבחירות הם יגרמו לנו לשכוח שוב שהם היו חלק ממקבלי ההחלטות בשנה האחרונה.
