"מחכות לתקשורת אמיצה", כך נכתב על אחד השלטים שהניפו חמישה אנשים שהמתינו אתמול לעמית סגל, חסמו את דרכו לאולפן החדשות וצעקו עליו בגלל התנגדותו לשלבים הבאים של עסקת החטופים.
סגל כמובן אינו נמנה על מקבלי ההחלטות, הדבר היחידי שהוא יכול לעשות בכל הנוגע לעסקת חטופים הוא להביע את דעתו. דרכו של עולם, כשאנחנו רוצים להתמודד עם דעה אחרת, אנחנו מציעים את דעתנו. מנסים לשכנע – אולי לא את זה שמחזיק בעמדה הפוכה, אלא את יתר הציבור. מנסים להיות רהוטים יותר מהיריב הרעיוני, להביא נתונים משכנעים יותר, להטות לטובתנו את דעת הקהל – במקרה הזה, בשאלה האם עסקת החטופים הנוכחית היא המעשה הנכון, או שמחיריה גבוהים מדי. דיון חשוב שמדינת ישראל חייבת לנהל ביושר.
מהם יחסי הכוחות, שלא הותירו למפגינים ברירה אלא לצאת ולמחות, ולא נגד מקבלי ההחלטות (על פעולות שאמורות ללחוץ על האויב אנחנו אפילו לא מדברים), אלא נגד עיתונאי, שבסך הכול אומר דברים באולפן?
מפגינים מקבלים את פניו של עמית סגל בכניסה לאולפנים לערוץ 12 pic.twitter.com/yRuGx5XIUe
— לירי בורק שביט (@lirishavit) February 8, 2025
בצד של המפגינים עומדים כוחות גדולים. כלי התקשורת מבהירים לכולנו מה צריכה להיות דעתנו לגבי העסקה, כאשר הם משדרים בשידורים חיים לאורך שעות ארוכות כל פעימה בעסקה, כולל פרס לאויב בדמות שידור טקסי הטרור הפסיכולוגי שלו בכל הערוצים, ומשתדלים לטאטא את כל הנוגע לשחרור המחבלים. כל זה לאחר שנה שברוב כלי תקשורת ה"מיינסטרים" רוח המפקד היא תמיכה מוחלטת בעסקה, ובסיסמה "את כולם עכשיו". גם דובר צה"ל משתתף במלוא המרץ בקמפיין, כשהוא ממהר לצלם כל רגע בחזרתם ולהפיץ את הרגעים המשפחתיים האינטימיים ביותר לכל העולם, וכך להמשיך להטות את דעת הקהל לטובת המשך העסקה. ארץ נהדרת מציגה כבר זמן רב את מתנגדי העסקה כחסרי לב, ובשבוע האחרון אפילו זרקה את הסאטירה מהחלון, ובסרטון הכי קיטשי שאי פעם שודר בתוכנית היא הציעה לצלילי שלמה ארצי למנות את עינב צנגאוקר לנשיאת המדינה. אפילו ארה"ב לוחצת לעסקה – או לפחות לחצה עד שבשבוע האחרון היא פתאום הציעה מודל שבו דווקא הצד התוקף ישלם מחיר, מי היה מאמין.
ומול כל אלה, ניצב בפריים טיים עמית סגל, ואולי עוד אנשי תקשורת מעטים. המפגינים נגדו לא רוצים לשכנע אותו, לא להתווכח איתו וגם לא לשכנע את הציבור. הם רוצים פשוט להשתיק אותו, לפני שחס וחלילה הוא ישכנע את הציבור בעמדתו. הדרך היא בריונות פשוטה: נגרום לו להרגיש לא נעים עם עצמו. נצעק עליו, נקלל אותו, נאמר שהוא גורם למוות, ואז הוא פשוט ירגיש כל כך רע ויגיד לעצמו: כבר לא שווה לי להיאבק על הדעות שלי, אני מעדיף לשתוק ולהנהן. וליישור הקו המיוחל הזה הם קוראים, איך לא, "עיתונות אמיצה".
למה עמית סגל כל כך מפחיד אותם? מפני שעמית סגל הוא לא רק אדם אחד שאומר דברים מוזרים באולפן. סגל משמיע את קולו של חלק גדול בציבור (שכידוע תורם את חלקו במילואים אפילו יותר משיעורו בציבור), שמתנגד בתוקף לוויתור על הישגי המלחמה, וחושב שצריך להמשיך ללחוץ על האויב עד מיטוט חמאס, אחרת אנחנו עלולים לשלם בריבית דריבית בחיי אדם.
את הציבור הרחב הזה רוצים תומכי העסקה להשתיק. ברצונם – שאין אוהב ישראל שאינו מזדהה איתו – להחזיר את כל החטופים החיים למשפחותיהם, ואחריהם את החללים לקבר ישראל – הם מתעלמים מהמחירים בטווח הקצר, הבינוני והארוך. וברגע שמישהו מנסה להזכיר אותם, כל האמצעים כשרים להשתיק אותו. אותנו.
הלוואי שאפשר היה לקוות שזה חד-פעמי, אבל אירועי השנתיים האחרונות לימדו אותנו שפעולה כזאת מקבלת מחיאות כפיים מהצד הנכון של הטוויטר, והיא בדרך כלל רק הראשונה. האם אנחנו צפויים לראות ז'אנר שלם של הפגנות נגד אנשי תקשורת שלא חותרים עם הזרם, בתקווה להוציא להם את המיץ? ימים יגידו. עד שזה יקרה, נקווה לקבל תקשורת אמיצה.
