לפני שנתיים קפצה פתאום הודעת פייסבוק מאיריס, חברת ילדות אהובה: מצטערת להודיע, אבל המורה חנה נפטרה. במקרה נודע לה. לא נפטרה היום, לא השבוע, לא השנה. כבר 11 שנים שהמורה חנה לא איתנו, ולא ידענו, ולא שמענו מילה.
המורה חנה לא הייתה אישה מבוגרת. היא גם לא הייתה מורה שקבעה את מקומה במערכת החינוך למשך שלושים או ארבעים שנה. למעשה, אחרי פחות מעשור בתחום כבר לא הייתה מורה, ובהמשך גם לא הייתה חנה. היא שינתה את שמה לאחר מחלה, התגרשה ונישאה שוב. המורה חנה שטיינמץ שלנו הפכה לעדי אבנון, אבל נשארה האישה האצילית והיפה שנחרתה בזיכרוננו כמחנכת לדורות, גם אם השפעתה על הדורות הבאים מגיעה מכלי שני ושלישי.
היא הופיעה אצלנו בכיתה ב', כיתה מעורבת של בנים ובנות, דתיים ומסורתיים, מזרחים וקומץ אשכנזים. המורה חנה נכנסה לנעליה הגדולות של המורה אהובה – שכשמה כן הייתה – וכבר בחיוך הראשון שלה כבשה את כולנו. מהכיתה הזו יצאו מחנכים דגולים כמו איריס, דוקטורים מכובדים וגם עבריין הונאות קטנות, חרדים וחילונים, ואת כולנו היא ידעה להכיל, על המורכבות המשפחתית והאישיותית של כל אחד מאיתנו. בלי להרים את קולה ולו פעם אחת, היא צלחה איתנו את ההתבגרות היסודית שלנו עד כיתה ה', צוחקת בכל פעם שאנחנו מתחננים בפניה שתישאר המחנכת שלנו עד הצבא.
לפני כחודש, לקראת אחד בספטמבר, נזכרתי בה בשעת מנוחת צהריים של יום שישי, ולא הצלחתי להירדם. פתאום כל מה שיכולתי לחשוב עליו בגעגוע ובאהבה עצומה היה המורה חנה מכיתה ב'. בת 49 הייתה במותה. לפני שנתיים איריס גם יצרה קשר עם המשפחה, השתתפה באזכרה השנתית, ושלחה לי תמונות שנמסרו לה מתוך האלבום המשפחתי של עדי־חנה. עם אותה עדינות, אותו יופי קסום ואותן תנועות מוכרות בסגנון הנסיכה דיאנה, שהתמכרנו אליהן עוד לפני ששמענו בכלל על הנסיכה. מיואשת מהסיכוי להירדם נכנסתי לקובץ התמונות, וגיליתי להפתעתי שאנחנו עומדים ימים בודדים לפני יום השנה למותה של המורה חנה.
איריס, שהייתה אז בחו"ל, קישרה ביני לבין בני המשפחה, שהתרגשו לשמוע על המקום שאמם תופסת בליבנו. כך מצאתי את עצמי בכ"ד באלול האחרון בבית העלמין ירקון, יחד עם שלושת ילדיה של עדי אבנון, כמה מנכדיה, בעלה הראשון, בעלה השני ובני משפחותיהם. כשבנה הבכור ניר אמר משהו על אחותו, כבר קשה היה להבין אם הוא מדבר על אחותו הצעירה ממש, או על ילדיו של אביו מנישואיו השניים, או בכלל על ילדי משפחת אבנון מנישואיו הראשונים של הבעל השני. כי ככה הייתה המורה חנה, אישה של חיבורים. אז לך תסביר עכשיו לחבורה הנפלאה הזו מה מביא נשים בוגרות כמותנו – הפעם אני, בפעם ההיא איריס – לאזכרה של מורה שחינכה אותן לפני 36 שנה. ולך תסביר למה היא לא יוצאת לך מהראש ומהלב, ולך תסביר איך לא שמעו עלינו כל כך הרבה שנים ופתאום התעוררנו ככה לתוך חוויות, זיכרונות ונועם החינוך שגם הם עצמם חוו כילדיה שלה.
בניגוד למורות האחרות, המורה חנה מעולם לא צעקה ולא צרחה, אבל ידעה להעניש היטב לפי רוח אותה תקופה. לפעמים נאלצנו להישאר בכיתה בהפסקה, לפעמים לעמוד בפינה של כיתה בוגרת יותר, ולפעמים לספוג בעלבון סימן שאלה אדום וגדול על עמודי שיעורי הבית שלא זכו לתשובה. אבל שום דבר מכל אלה לא היה מכאיב כמו לדעת שאכזבת את המורה. כמו להבין שהחיוך התמידי שלה עומד להימחק, ומשהו באור העיניים שלה מעט יכבה.
היא לימדה אותנו את השיר "מתחת לסלע" כשכתבה את השורות הארוכות על הלוח, ולנו לקח שיעור וחצי להעתיק אותן, כדי שנתרגל כתיבה. היא דקלמה איתנו את המעין־המנון הבית־ספרי שלנו, "איש צדיק היה", לכבודו של רבי אריה לוין (על שמו נקרא בית הספר "הרא"ל"). היא חינכה אותנו לנימוסים ולסדר וניקיון, למשמעת שנעים להתנהל בה ולכבוד הדדי. ובכל זאת, אין בכל אלה תשובה מספקת לשאלה מה היה בה, במורה חנה, שמביא אותנו לבית העלמין ירקון זמן קצר כל כך לפני ראש השנה, בקלחת הלחצים שבין הבית לעבודה.
כשהיינו בכיתה ה' יצאה המורה לחופשת לידה. אחריה עזבה את עולם החינוך, ועל הכיתה נפל תוהו ובוהו. לקראת סיום שנת הלימודים היא באה לבקר אותנו עם ביתה התינוקת – היום אשת משפחה בזכות עצמה, שכמו שני אחיה מנציחה את פניה הטובים של אמה. אחרי הלימודים ראיתי את מורת הדרך של ילדותי עוד כמה פעמים בחנות של ההורים שלי בבת־ים. שוחחנו וצחקנו, ועם כל משברי החיים והמחלה, חנה־היא־עדי נשארה אותה אישה אצילית וטובה.
במהלך שנת 2020, אנחנו – הכיתה האחרונה של המורה חנה – נחגוג 49, כמניין שנותיה כשנפטרה. בדיעבד מתברר שהמורה יודעת־הכול שלנו הייתה מבוגרת מאיתנו ב־14 שנים בלבד. היא הגיעה אלינו כבוגרת סמינר, צעירה בלונדינית עם עיניים כחולות וטובות, שמצליחה לתת לכל תלמיד את התחושה שהוא התלמיד החביב עליה ביותר. שהוא הסיבה שבגללה נעים לה וטוב לה להיכנס לכיתה. ואולי זו כל תורת המורה חנה כולה.
בימים הקרובים ייפתחו שערי האוניברסיטאות, המכללות והסמינרים, ואלפי סטודנטים צעירים יתיישבו ללמוד את תורת ההוראה. הם יקראו חומר רלוונטי למקצוע ולגיל שהם מתכוונים לחנך, הם יעברו הכשרה פדגוגית ומעשית, ובסופו של דבר יתייצבו בפני כיתה רועשת ומגוונת באיכותה. מי מהם יתמיד במלאכתו לאורך כל ימי חייו, מי מהם יפרוש בשנים הראשונות להוראה. וכולם, עד האחרון שבהם, ישפיעו על הנערים הצעירים שישבו מולם – אם לקללה, אם לברכה. החומר שיְלמדו יהיה חשוב ומשמעותי. שיטות הלימוד יקבעו אם החומר הזה ייחקק, או יימחק רגע אחרי המבחן. אבל רק שפת הגוף של המורה תקבע את אופי החוויה. היא לבדה – דרך העיניים, החיוך ומנגינת הקול – תקבע אם מדובר ב"עובד הוראה", או במחנך שמשנה את תפיסת החיים והעולם עבור מי מבני הכיתה.
שעות ספורות אחרי הלוויה של עדי נולד לבנה הבכור בנו השלישי, חודש לפני זמנו. בברית, שנערכה לאחר תום השבעה, ניתן לו השם עדיאל. לפני ארבע שנים נולד בן נוסף באותו תאריך, שוב קודם לזמן המצופה. ביום האזכרה השנה מיהרו בני המשפחה להיפרד, בטרם הם נפגשים מחדש לחגיגת בר־מצווה. גם בה היו ילדיה של המורה חנה, בעלה הראשון ובעלה השני, כל אחד וילדיו ונכדיו, כולם במשפחתיות שמחה אחת. נדמה שאין דבר ראוי יותר מאותה תחושה נרגשת של חיבור, ביום כניסתו של נכדה תחת נועם עול מצוות, ביום השנה שלה. המורה חנה איננה. היא לא איתנו, ולא ידענו, ולא שמענו מילה. המורה חנה לא איתנו כבר הרבה מאוד שנים, והיא נוכחת כל הזמן.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
