אני לא רוצה לעשות עין הרע אבל נדמה לי שהכוכבים מתחילים להסתדר, ואחרי שנת התאומים המטורפת העניינים מתחילים להירגע. סוף־סוף הם הבינו ששינה טובה ליהודים, וחוץ מלקום איזה פעם־פעמיים בלילה למוצץ, הם ישנים דֵי טפו. ולא רק בגזרתם יש רגיעה: העולל מתחיל להסתגל לגן העירייה. הוא חוזר הביתה גמור מעייפות אחרי משחק עם חברים או איזה קרב הגנה עצמית ונשפך למיטתו כבר בשבע. לאחרונה אני נהנה מלילות רגועים, אם כך, ואפילו יש לי קצת זמן לאיזו סדרה או שתיים בטלוויזיה. חזון אחרית הימים.
כידוע, יש משפט מוכר שאומר ש"אם קל לך בחיים, סימן שאתה בירידה". תרשו לי לערוך שינוי קל: "אם קל לך בחיים, סימן שאשתך מתכננת משהו".
ביום רביעי שעבר ישבנו על הספה. השעון הראה עשר בלילה, הבית השמיע שקט מענג, הטלוויזיה הציגה סדרת בית משפט בינונית שאני לא יודע אם התמכרתי אליה או לעצם העובדה שאני בכלל יכול לצפות בה בשעה כזאת. שירן הניחה לי יד על הרגל. הסתכלתי לה בעיניים. היא פנתה לכיווני, אז ניסיתי להסיט מהר את המבט כדי לא להיקלע חלילה לשיחה על רגשות. אבל היא פתחה את פיה, והתברר שמדובר בשיחה קשה בהרבה: "מאמי, מה קורה עם מה שדיברנו אז על כלב לילדים?"
גזענות חייתית
אני אמנם יותר טיפוס של חתולים, אבל אין לי התנגדות עקרונית לידידו הטוב ביותר של האדם – מלבד להגדרתו ככזה: אחרי הכול, אם הוא ידיד כזה טוב, למה הוא לא יכול לצאת לטיול לבד אלא מתעקש לגרור אותנו החוצה בגשם או בחמסין? בכל אופן, אני מצטער מאוד אבל לכל דבר יש זמן בחיים, ועכשיו, כשהכול מתחיל להתייצב סוף־סוף, זה ממש לא הרגע להפוך עולמות.
הכול התחיל כשהיינו בבית של אמא שלי ואחי הקטן הביא את ידידו הטוב ביותר השחור והגדול מזן אין לי מושג מעורב באין לי שמץ. בכל פעם שהכלב עבר בזווית העין של הקטנה, היא פרצה בבכי ששמור לכאבי שיניים מהסוג הרציני ביותר. שירן עשתה מיד את מה שהייתה עושה כל אמא שקוראת יותר מדי מחקרים באינטרנט, והאשימה את עצמה: "ברור שהיא תבכה, היא בקושי נתקלת בחיות". הודעתי לה שהיא מוזמנת לעבור עם הילדה לקניה, אבל כל עוד היא מתעקשת להמשיך לגור בתל־אביב, סביר יותר שהילדה תפגוש תיקן אמריקני מאשר רועה גרמני.
המצב החמיר כשאחי הגדול הגיע עם ידיד משלו, קטן ולבן מסוג יקרלאללה גזעי. בניגוד לשחור והגדול של אחי, הלבן הקטן דווקא מצא חן בעיני הקטנה. היא נתנה לו להסתובב סביבה ואפילו להגניב ליקוק מדי פעם. כך, עלה חשש לסוגיה בעייתית יותר: הילדה לא מפחדת מכלבים, היא סתם גזענית. שירן מיד ניצלה את המצב לטובתה וקבעה שעדיף ללכת על דרך האמצע ולהביא לקטנים כלב קטן ושחור. גם נרוויח חיבור בינם ובין ההולכים על ארבע, וגם נילחם בגזענותה של הקטנה.
מחמדי ליבי
אמא שלי אמנם עברה לבית מדהים בלי זיכרונות, אבל איך ששירן התחילה לדבר על הכלבים הרצתי בראש את כל חיות המחמד שעברו אצלי בילדותי. זה התחיל בניסיון עלוב לגדל שני אפרוחים שהביאה לנו דודה אילנה מהקיבוץ. בסופו של דבר אבא ישב מולי וסיפר שהאפרוחים ברחו לחווה לחיות עם מלא חברים, ואני שאלתי אותו אם זו הדרך שלו לספר לי שהם מתו. זה המשיך בצב נחמד שאספתי בשדה ליד הבית, והאכלתי בחסה במשך חודשיים עד שמישהו אמר לאמא שלי שצבים מעבירים מחלות. באמצע לילה חורפי עפולאי נאלצתי לצאת לשחרר אותו בשדה, ואכן חטפתי שפעת.
ואז הגיעה בימבה, החתולה הסיאמית שליוותה אותנו בערך 15 שנה. לא אשכח בחיים את הבוקר המפחיד בחיי: הייתי חולה בבית, בלי קשר לצב המסכן, ואבא שלי הגיע ב־12 וחצי עם קופסת נעליים קטנטנה מלאת חורים, הוציא ממנה גורת חתולים סיאמית, ואמר לי: "תכיר, החתולה החדשה שלנו. אני אחזור עוד כמה שעות, תשחק איתה בינתיים".
בפעם הראשונה בחיי חלקתי חדר עם הולך על ארבע. בכל שתי דקות התקשרתי לאבא כדי לעדכן אותו שהחתולה אכלה, גרגרה, ייללה, נתקעה מאחורי המזנון, ישנה, התעוררה, שוב ישנה וכו'. בסוף הוא הבין שהרבה יותר משתלם לו לחזור הביתה מוקדם מלשלם את חשבון הטלפון.
האמת, התאהבתי בבימבה. אני זוכר איך אמא שלי, שלא השתגעה על חתולים, התנגדה להשארתה בבית, אבל אני ואחיי התחננו והבטחנו לטפל בהכול. זה כמובן התברר כשקר, ואבי נאלץ לקחת אותה תחת חסותו. בכל ערב בימבה הייתה מחכה שינוח על הספה, ואז מגיעה בחתוליות הזאת שלה, מתיישבת לו על הברכיים ומגרגרת את עצמה לדעת.
אחר כך הגיע נאפו, כלב פג סיני שהתחיל כידידו של אחי הגדול – אך הוא בדיוק עבר לתל־אביב, וגילה שהטיפול בכלב עלול להיות קצת מסובך בעיר שצריך לעבוד בה 25 שעות ביממה כדי לממן שכר דירה. הוא נתן את נאפו לאבא שלי, שליווה אותו במשך 13 שנה והיה ללא ספק הכלב הכי חמוד ומסריח באזור עפולה והסביבה. אני זוכר איך אבא שלי בכה ביום שנאפו החזיר נשמתו לבורא. בגן עדן בטח קיבלו אותו רק אחרי ארבעים מקלחות לפחות.
אחר כך התגייסתי, ובבסיס החלטנו שאנחנו חייבים חיית מחמד בחדר. אלירן ואני קנינו שני אוגרים והתעקשנו שיהיו זכרים, כי לא מתאים לנו המלטות במגורים. קראנו להם בבר ואלביס, וגידלנו אותם באהבה. הראינו להם פרקים של סיינפלד ומשחקי כדורגל, עד שיום אחד חזרנו לחדר וגילינו עוד 8 אוגרים קטנים. מתברר שבבר היה יותר מיכל.
וכמובן אי אפשר לשכוח את דג הזהב ששירן ואני קיבלנו ביום החינה, ושרד איתנו שלוש שנים שלמות. אחרי שהוא נפטר ניסינו להחליף אותו, אבל הדגים החדשים מתו בתוך שבועיים בזה אחר זה, למרות שייחלנו שיישארו בחיים. כנראה נפלנו על אלה בלי המשאלות.
סוף דבר הכול נשמע
רצף הכישלונות הוביל אותי לשכנע את שירן שזה גדול עלינו עכשיו. אבל היא בשלה, וכמובן הבטיחה שתטפל בהכול. הזכרתי לה שזה בדיוק מה שהיא אמרה לי כשגילינו שיש לנו תאומים. ניסיתי להזהיר שכלב זה מלא לכלוך, אבל היא אמרה שיש לנו שלושה ילדים קטנים, אז זה לא שמישהו ישים לב. ניסיתי להסביר שזה עסק יקר, אבל היא השיבה שיש לה חברה וטרינרית שתעשה לנו אחלה מחיר.
ואז פשוט נגמרו לי התירוצים, הודיתי בתבוסה והבטחתי שביום שישי נלך להביא את הכלב. היא הסתכלה עליי במבט אוהב, הביטה לתוך עיניי, פתחה את פיה ולחשה: "תגיד לי אתה משוגע? מה יום שישי, יש לי שלושה ילדים קטנים! חשבתי על עוד שנה־שנתיים ככה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
