מפגינים דורשים מהממשלה בזעם לקדם עסקת חטופים. רובם אנשים טובים ורגישים, שכואבים את כאב בני עמנו השבויים – וכאבם נכון ועמוק. נכון שלקבוצה הזו נספחים גם מתפרעים אלימים וגם מחרחרי מהומות ומדון, כאלו שתמיד מחפשים עילה להפגנות פרועות; אבל הם המיעוט ולא הרוב. כוונתם של רוב המפגינים היא ודאי לטובה. אבל איך הם יכולים להתעלם מהעובדה שהמחאות העזות כנגד הממשלה רק מעלות את המחיר ודוחות את העסקה?
נשיא המדינה הרצוג הצטדק בפני סנאט האוניברסיטה העברית על שאינו תוקף מספיק את הממשלה. אור קשתי ציטט ב"הארץ" את דברי הרצוג בהזדמנות זו בנושא החטופים: "ראיתי חומר מודיעיני… אם הנשיא היה עומד בקפלן ואומר 'עכשיו, עכשיו, עכשיו', יכול להיות שהייתי מעלה את המחיר ללא גבול". פרופ' ישראל אומן הצהיר, לאור מומחיותו בתורת המשחקים: "סדר העדיפויות שהקמפיין משקף מביא את חמאס להקשיח את עמדותיו, כך שלא נוכל לקבל אותן, וזה מזיק לחטופים". צביקה מור – גם הוא "משפחות חטופים" – חוזר ואומר זאת שוב ושוב. ומעל כולם, הבהיר זאת מזכיר המדינה האמריקני בתקופת ביידן, אנתוני בלינקן, כאשר הודה: בכל פעם שהופעל לחץ על ישראל, חמאס הקשיח עמדות ונסוג מהסכמה לעסקה.
באופן מתסכל, אפילו ההתעללות של אנשי חמאס בחטופינו היקרים לא מביאה להגברת הלחץ על חמאס, אלא דווקא להגברת הלחץ הפנימי על ממשלת ישראל. מה אמורים אנשי חמאס להבין מהעובדה הזו? איך זה עלול להשפיע חלילה על יחסם לחטופים? ואיך המוחים נגד הממשלה לא מבינים את החשבון הפשוט הזה? למה אין הם ממקדים את זעמם ברוצחי החמאס, אלא בשרי הממשלה?
גישה יהודית – אבל גלותית
חלק מהמוחים מציינים שעמדתם משקפת גישה יהודית ותיקה – ואני חושב שהם צודקים, אם כי לאו דווקא במובן שאליו הם מתכוונים. אינני מדבר על הציטוטים הקטועים והמסולפים מהרמב"ם ומהשולחן ערוך; אינני מדבר על אלו שמחפשים ציטוטים על החשיבות והדחיפות של פדיון השבויים, ומדלגים על האזהרה החריפה, שלא לפדות את השבויים הללו במחיר מופרז (וגם מנתקים את הדיון ההלכתי מהקשרו המקורי – קהילה העומדת מול סוחרי עבדים). אני מדבר על משהו אחר לגמרי: על הנטייה להתייחס לחמאס ככוח טבע.
אני מתרשם שחלק מהמוחים – שוב, מתוך כוונה טובה – פשוט לא מכניסים למערך השיקולים שלהם את חמאס כגורם פעיל, שאפשר להפעיל עליו לחץ, או חלילה להפך: לייצר עבורו תמריצים להקצנת הזוועה. הם מתייחסים לחמאס כמו לסופת טורנדו או לצונאמי: הוא כאן, והוא נורא, ואין שום דרך להשפיע על זה, מלבד להתגונן קצת יותר טוב, או קצת פחות. ולכן כל הביקורת תמיד מופנית פנימה, למי שאמור להכין סירות הצלה. על הצונאמי עצמו הרי לא ישפיעו צעקות ותמריצים. בשלב שני, אפילו האנרגיה המוסרית מופנית פנימה, והזעם על הזוועה המתחוללת אינו מופנה כלפי אלו שבאמת חוללו אותה. מהצונאמי הרי אי אפשר לצפות גם לשיקולים מוסריים.
זו גישה יהודית, אך רק במובן זה שהיא משקפת באופן אותנטי את חוויית היהודים בגולה, לפחות בחלק מהמקומות ובחלק מהתקופות. גישה כזו משתקפת היטב במשפט שאמר דובר ש"ס בפודקאסט "שלטון הצללים": "אנחנו משמרים את היהדות הישנה, הגלותית. היהודים אף פעם לא נלחמו… תמיד התפללו לקב"ה וברחו". אין זה מקרה שהמפלגות החרדיות עומדות בראש הדורשים לקדם עסקה – כל עסקה, בכל מחיר.
אני רחוק מלהיות בין שוללי הגלות הקיצוניים. בגלות צמחו לנו הרבה דברים טובים. שם כתבנו את התלמוד הבבלי ושם כתב הרמב"ם את חיבוריו המעולים. אבל צריך לקחת מהגלות את מה שאבותינו שמחו ואהבו, ולא את האילוצים שאיתם השלימו בחריקת שיניים. יהודים בגלות אכן התייחסו בדרך כלל לשלטונות הגויים כאיזו תופעת טבע איתנה ובלתי מוסברת. מי יכול להבין את הגויים המשיגינעס האלה? אפשר לכל היותר להתפלל: "ותן בלב שרינו ויועציהם עלינו לטובה", כמו שמתפללים שיחסוך ה' מאיתנו רעידות אדמה. אפשר אולי להפעיל קצת שתדלנות, לשחד כאן איזה פריץ ולהתחנף שם לאיזה רוזן. אבל לפעול באופן מדיני, פעולה נחושה, שמאתרת נקודות חולשה, שמפעילה לחץ ממשי – את זה לא יכלו אבותינו לעשות, לדאבונם ולדאבוננו. אך חשוב להדגיש: הם מעולם לא קידשו את הגישה הזו, אלא רק נאלצו להשלים איתה.
שום מדינה בעולם איננה מתנהלת באופן עלוב כמו ישראל בכל הנוגע לעסקאות שבויים. זה איננו אתוס ישראלי ותיק, כי רבין התנהל אחרת בשנות השבעים: הוא סירב לשחרר ארבעים מחבלים תמורת מאה שבויים, והעדיף לשלוח את סיירת מטכ"ל למבצע הרה סכנות באנטבה. לא תמיד, כמובן, אפשר לעשות מבצעים כאלה; אבל גישתה העקבית של מדינת ישראל עד לשנות השמונים הייתה סירוב לעסקאות שבויים מופקרות. גישתנו הנוכחית, שהשתנתה מאוד מאז הימים ההם, אינה מחמאה לרגישותנו היהודית הייחודית, כי התוצאה היא שאותנו חוטפים הרבה יותר. ארצות הברית מעורבת בכל רגע נתון בסכסוכים בכמה פינות של הגלובוס; אזרחיה משוטטים בכל העולם, ולכאורה לא יהיה מאוד קשה לטרוריסטים לחטוף כמה מהם; ובכל זאת, חטיפת אמריקנים על ידי מחבלים היא אירוע לא מאוד שכיח, באופן יחסי – בין היתר משום שאמריקה מתנהלת בתחום הזה הרבה יותר בתבונה מאיתנו.
אבותינו, כאמור, היו רחוקים מלקדש את חולשתם המעשית ואת הגישה שנגזרה ממנה, ומדי פעם אפילו צחקו על נטייתם זו. בדיחה יהודית ותיקה מספרת על שני יהודים שנוסעים בעגלה, ופתאום מגיעים לסלע גדול באמצע הדרך. הם יורדים מהעגלה ומתחילים להתפלמס: מה תהיה הדרך הטובה ביותר להמשיך בנסיעה? אחרי שעה מגיע לשם גוי, יורד גם הוא מהעגלה, ניגש לסלע ודוחף אותו בכוח, עד שהוא מצליח להסיט אותו לצדי הדרך. אומר יהודי אחד לשני: "תראה מה זה גויים; תמיד בכוח".
אני רחוק מלהאשים את אבותינו על גישתם: הם עבדו עם מה שהיה זמין להם. אבל כיוון שאנחנו כבר בשלב אחר בהיסטוריה שלנו, וכיוון שאנחנו כל כך כושלים בנושא השבויים, כדאי ללמוד איך מתנהלות בהקשר הזה מדינות מנוסות יותר ומצליחות יותר. תראו איך טראמפ מיטיב מאיתנו אפילו לדבר עם חמאס, שהיינו אמורים להבין הרבה יותר טוב ממנו. הגוי הזה מבין שאם אתה מייצר לרשעים תמריץ להמשיך לחטוף שבויים ולהמשיך להתעלל בהם – זה בדיוק מה שהם יעשו, חלילה. כדי להחזיר את שבויינו האהובים הביתה צריך להפעיל לחץ על חמאס, לא על ממשלת ישראל.
בכל הדיון הזה לא התייחסתי כלל לשאלת המחיר שישראל מוכנה לשלם תמורת השבויים. מה שלא תהיה דעתנו בשאלת המחיר, אפילו אם נסבור שחובה עלינו לשלם מחיר גבוה, אין שום היגיון בלחץ פומבי על ממשלת ישראל. לחץ כזה מעלה את המחיר, ובזה מביא לשתי תוצאות איומות: עצם עליית המחיר היא נוראה, משום שהמחיר הזה אינו נקוב בכסף בהווה, אלא בדם בעתיד; ועל כך נוסיף שכאשר אנשי חמאס רואים שחלוף הזמן מבטיח להם מחיר גבוה יותר, אין להם שום תמריץ למהר להחזיר את השבויים. כפי שחוזר ואומר פרופ' אומן, ההיגיון והניסיון מלמדים שאנשי חמאס יחזירו את השבויים רק אם יבינו שהזמן עובד לרעתם, שהמחיר שיקבלו הולך ויורד, ושהאינטרסים שלהם הולכים ונפגעים.
חמאס אינו תופעת טבע, אלא אוסף של אנשים. אמנם פסיכופטים שטניים, אבל בני אדם. כלפיהם צריך להיות מופנה הזעם המוסרי, ואליהם צריך להפנות את כל הלחץ המעשי. יש להם אינטרסים – כיחידים וכקבוצה; יש להם נקודות חוזק ונקודות חולשה; יש להם מטרות ויעדים. אפשר ללחוץ עליהם ואפשר לשבור אותם. זה לא יהיה קל ולא יהיה פשוט, אבל הדרך ההפוכה מדרדרת אותנו במהירות לתהום.
