אם לפני השביעי באוקטובר היו שואלים ישראלים מהי בריחה מהמציאות, התשובות היו צפויות: חופשה ביוון, בינג' סדרות בנטפליקס, מסיבות עד הבוקר במדבר, הופעות חיות, או פשוט ויכוחים סוערים על כדורגל. האסקפיזם הישראלי היה ידוע ביעילותו – לא רק כמנוחה זמנית מהשגרה העמוסה, אלא גם כהדחקה קולקטיבית של מציאות מורכבת. במדינה שבה המתח הביטחוני הוא קבוע, שבה המערכת הפוליטית סוערת ובלתי יציבה, ושבה החיים מתנהלים תמיד בין מבצע צבאי אחד לשני, הבריחה הפכה לצורך בסיסי. אלא שה-7 באוקטובר מוטט את המנגנון הזה לחלוטין. פתאום, הריחוק מהמציאות הפך לבלתי אפשרי, והאסקפיזם – אותו מפלט כל-ישראלי – השתנה מהיסוד. יותר מאי פעם, הבנו שאי אפשר לברוח, רק ללמוד לשרוד בתוך הכאב.
לאורך שנים, התרבות הישראלית הציעה אינספור דרכים לברוח. במובנים רבים, זה היה הכרח. לחיות במדינה שבה המציאות תמיד בוערת משמעותו הייתה למצוא רגעים של ניתוק. פרויד דיבר על הצורך של הנפש להגן על עצמה מפני חרדה בלתי נסבלת, ואריך פרום טען שבני אדם מפתחים מנגנוני בריחה כדי להתמודד עם אי-ודאות וחוסר שליטה. בישראל, מנגנוני הבריחה התבטאו בתרבות בילויים תוססת, חופשות בלתי נגמרות, והעדפה גורפת לתוכן קליל ומנותק. המוזיקה הייתה אחד הכלים החזקים ביותר לבריחה הזו. פסטיבלים כמו "נובה" במדבר היו סמל לחופש מוחלט, מקום שבו המציאות הישראלית הכבדה לא הייתה רלוונטית. גם הרשתות החברתיות שימשו כמרחב אסקפיסטי – עולם שבו אפשר היה להתמכר לריאליטי רדוד, לצפות בעוד סרטון ויראלי ולשכוח את מה שקורה בחוץ. הכול היה שם כדי לשכנע אותנו שאפשר להדחיק, שאפשר לחיות "כרגיל", שאפשר לברוח.
אבל אז, ביום אחד נורא, הכול קרס. הפסטיבל שהיה אמור להיות מקום של חופש וחגיגה הפך לזירת טבח. חדשות הדמים לא הפסיקו לזרום, והמציאות הפכה מוחשית מאי פעם. כשכל מדינה הפכה למחנה מילואים מאולתר, כשהרחובות התרוקנו, וכשמאות אלפי אנשים פונו מבתיהם – כבר לא היה אפשר לברוח. ההיסטוריון יובל נח הררי טוען שבני אדם הם יצורים נרטיביים, שמספרים לעצמם סיפורים כדי ליצור תחושת סדר בתוך כאוס. אחרי השביעי באוקטובר, הנרטיב של הישראלים השתנה. האסקפיזם שהיה מבוסס על הימנעות מהחדשות התחלף בצורך נואש להבין, לדעת, להתחבר. לא עוד מוזיקה קצבית חסרת משמעות, אלא שירים שמחזיקים את הכאב. לא עוד ריאליטי קליל, אלא סרטים דוקומנטריים על האירועים. לא עוד הופעות נוצצות, אלא התכנסויות של אנשים ששרים יחד בדמעות.
עכשיו, שנה אחרי, השאלה היא איך נראה האסקפיזם החדש. האם נחזור למה שהיה קודם? נראה שהתשובה מורכבת. מצד אחד, אנשים עדיין מחפשים הפוגה. הצורך בנשימה קיים, והחיים לא יכולים להיות רק כאב. מצד שני, הבריחה כבר אינה מוחלטת. אם פעם אנשים צפו בסדרות כדי לכבות את העולם, היום הם עושים זאת כדי למצוא רגע קטן של שפיות. אם פעם הופעות היו מקום לבידור נטו, היום הן מרחב שבו קהל מחזיק ידיים, שר יחד, נאחז בתקווה. החוקרת ברנה בראון טוענת שאחת הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם טראומה היא יצירת תחושת שייכות מחודשת. אולי זה מה שאנחנו רואים עכשיו – לא חזרה לאסקפיזם הישן, אלא יצירה של אסקפיזם חדש. כזה שלא נועד למחוק את המציאות, אלא דווקא לתת כוח להמשיך בתוכה.
האם יום אחד נחזור לבריחה המוחלטת? אולי. ההיסטוריה מלמדת שלאנשים יש יכולת מופלאה לשכוח ולהדחיק. אבל נדמה שהשבר הזה ילווה אותנו עוד שנים רבות. ייתכן שבעתיד נחזור לטוס, לצחוק, לצרוך בידור רדוד – אבל כבר לא באותה קלות דעת. נלמד למצוא רגעי נחמה, אבל מתוך הבנה שאלה לא רגעים של בריחה, אלא של הישרדות. כי אחרי הכול, האסקפיזם הישראלי מעולם לא היה רק ניסיון להתרחק – הוא תמיד היה דרך להגיד: אנחנו עדיין כאן. והיום, אולי יותר מתמיד, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
