חוק ועדות החקירה הממלכתיות בא לעולם בתום לב. זה קרה ב־1968, בתקופת כהונתה של ממשלת האחדות המיתולוגית אשכול־בגין. הרעיון המכונן גרס שרק גוף חקירה ניטרלי, חסר פניות פוליטיות, יוכל לחשוף כדבעי את שורשיהם של מחדלים שלטוניים קשים או של שערוריות לאומיות.
ומי יאייש אותו? לפי החוק הנ"ל, נשיא בית המשפט העליון, ערכאת השיפוט שמעל כל הערכאות האחרות, זו שבאותם ימים רחוקים טרם ביקשה לעצמה גם כתר מלכות. יש שופטים בירושלים, חשב לתומו המחוקק הישראלי 1968, הם כבר יגיעו לחקר האמת, ויניחו בכך את דעתו של הציבור החשדן והספקן.
ועדת החקירה הראשונה קמה אחרי שנה, בעקבות הצתת מסגד אל־אקצה בידי תייר אוסטרלי חולה נפש. ממשלת גולדה מאיר קיוותה שהוועדה הממלכתית תסיר את עננת החשדות הגלובליים שלפיהם המסגד הוצת ביוזמת ישראל. בראשה עמד השופט יואל זוסמן. היא הגישה את ממצאיה בתוך 29 יום בלבד. לשם השוואה: הוועדה לחקר פרשת הצוללות תציין בשבוע הבא שלוש שנים להקמתה, וטרם פרסמה אפילו דו"ח ביניים. ועדת מירון נזקקה לשנתיים וחצי כדי למצות את חקירתה שלה.
אכן, תיק אל־אקצה היה סבוך הרבה פחות, נקודתי. הוא לא הצריך נבירה סיזיפית בעובדות ולא חייב תשאול של מאות עדים, כי אם חותמת כשרות משפטית למה שממילא היה ידוע למדי. אבל עשרים ועדות החקירה הממלכתיות שקמו מאז 1969 ועד 2022, עסקו אף הן ברובן בשערוריות נקודתיות או בחשדות תחומים היטב, כמו השחיתות בליגה הלאומית לכדורגל (1971) או שיטות החקירה של השב"כ (1987). כשהשערוריות והמחדלים הנחקרים השתרעו על פני תקופה ארוכה, או היו מורכבים יותר מאסון ורסאי, הציבור הרחב נטה לפקפק בממצאי הוועדות. הוא לא זרם, לדוגמה, עם המחילה שהעניקה ועדת אגרנט לדרג המדיני בכל הקשור למחדל מלחמת יום הכיפורים. חודש אחרי שהוועדה הדיחה את הרמטכ"ל דדו, עם ישראל הדיח את גולדה ואת דיין.
אפילו ממצאי ועדת שמגר השנייה לרצח רבין, התקבלו בשעתם במשיכת כתף. בימין חשדו שהיא טיפלה באופן סלחני בסוכן השב"כ הפרובוקטור אבישי רביב. בשמאל אימצו באופן סלקטיבי את דו"ח ועדת שמגר הראשונה לחקר הטבח במערת המכפלה. כלי התקשורת שלו ציטטו בשקיקה מהדו"ח את כל המשפטים בגנות המתנחלים, אבל לא את הקביעה שהשלטון התרשל קשות בהגנה עליהם מפני אלימות ערבית. האמירה הבאה של הוועדה צוטטה, למשל, רק בטור הצנוע שלי במעריב: "אוזלת יד מצד השלטון באכיפת החוק עלולה לגרום לתושבים לחוש עצמם מופקרים ולעודדם ליטול עקב כך את הדין לידיהם". או המשפט הזה, שכאילו נכתב על ימינו אלה: "שחרור למעלה מאלף מחבלים בחודש מאי 1985, לא זו בלבד שגרם לסיכון ביטחוני מיידי, אלא שלא היה בו כדי לבסס את האמון בהשלטת החוק ובהענשה יעילה של עבריינים". בקיצור, כל צד ציטט מהדו"ח את המילים שהתאימו לו, אלו שהוא האמין בהן עוד לפני שהוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה.
מאז 1973 נהוג פה שכל מלחמה מסתיימת בוועדה, מעין אירוע פולחני שרק לאחריו מתחיל תהליך ההסתגלות העממית לאסון
מישהו באמת מאמין שדווקא ממצאי ועדת החקירה הממלכתית למחדל 23' ייהנו מהנהוני הסכמה כלליים? שפתאום כולנו נתאחד סביב מסקנותיה? גם אם חבריה יהיו סופרמנים שיצליחו לבצע בדיקת עומק של כל הוויית המחדל, ולהגיש את ממצאיהם עוד לפני שנת תש"ץ (2030), מחצית העם תדחה אותם בזעף, אולי אפילו רובו. ב"הארץ" ישתוללו במקרה שהוועדה תקבע כי ההתנתקות הייתה אֵם כל חטאת, ובערוץ 14 יתפוצצו אם היא תגיע, אבוי, למסקנה שגם נתניהו אשם קצת באסון, לא רק המטכ"ל והשב"כ. ימין ושמאל ידחיקו כל רמז של הוועדה שלפיו גם הציבור הרחב אינו חף מפשע: הוא רצה שקט ושלווה, ולכן הניח לממשלותיו לפטם את חמאס בכסף קטארי ולהכיל את הפרובוקציות של נסראללה. שנתיים־שלוש לפני המלחמה התחילו נציגיו ברשתות להתבוסס בקטטות פנימיות קשות, וכך אפשרו לאויב החיצוני להתנפל עלינו במפתיע ובמלוא ציפורניו.
ועדת חקירה ממלכתית למחדל 23', אם בכל זאת תקום, תמלא בעיקר צורך פולחני. מאז מלחמת יום הכיפורים נהוג שכל מלחמה מסתיימת בוועדה, מעין טקס קבורה שרק לאחריו מתחיל תהליך ההסתגלות העממית לאסון. נפשם של רבים יוצאת להליך שיפוטי, שכביכול יכניס סדר לסיפור הקטסטרופה שחווינו בסתיו שעבר, ויתלה את האשמים על עץ גבוה, לקול מצהלות ההמון למטה. אבל אין הליך כזה. מחדל 23' הוא מכלול עצום של מחדלים, שגגות וזדונות, קצה החוט בלבד של רשלנות רב־דורית. חלק מסוים מהם ניתן לחקור, כמו השתלשלות האירועים הטקטיים ב־7.10 עצמו, אבל את המכלול מוטב להשאיר לבדיקת עיתונאים, חוקרים אקדמיים והיסטוריונים, ודאי לא לוועדה שתמונה בעקבות הנחיית בג"ץ, ועוד על ידי נשיאו שזה עתה נכפה עלינו, יצחק עמית.
ראש השב"כ רונן בר, כך דווח השבוע, רוצה ועדה גם כדי שהיא תפריך את תיאוריות הקונספירציה שמבעבעות בשולי הימין. אפשר להבין לליבו, התיאוריות בגנות השב"כ הן עלילה שפלה, אבל המעלילים לא יתנצלו אפילו אם אליהו הנביא יעמוד בראש הוועדה. כשחז"ל אמרו שתשבי יתרץ קושיות ובעיות הם לא חשבו שיום יבוא וכל הקושיות יפוענחו, רק ביקשו להבהיר את הצורך בדו־קיום עם קושיות בלתי פתירות. למשל, מי בדיוק אשם במלחמה?
