בשבוע שעבר החליט שר הביטחון לשעבר יואב גלנט לצאת למתקפת ראיונות בתקשורת – כלומר, בעיקר בערוץ 12 וידיעות אחרונות, אולי כתודה על תמיכתם בו כל עוד עמד נגד נתניהו בתקופת הרפורמה והמלחמה.
בראיונות גלנט משתף בשלל סוגיות שנוגעות למלחמה. למשל, את העדכון על ההתקפה בבוקר 7 באוקטובר קיבל מבתו, נתניהו שידר "פסימיות", וגלנט הופתע למצוא את גנץ ואיזנקוט בממשלה. שר הביטחון לשעבר בורח מכל אחריות לכישלונות, אבל לוקח קרדיט על הפעולות המוצלחות, כחיסול נסראללה.
עד כאן שגרה. ועדיין, שלא מרצונו, גלנט מדגים בראיונות שתי נקודות מרכזיות שמסבירות את מצבה העגום של מערכת הביטחון. ראשית, הוא מוכיח שראשי המערכות, שעליהם הוא עדיין מגן, התעלמו ממנו כמעט לגמרי. שנית, כאיש מערכת טיפוסי, הוא מפריח שלל סיסמאות על "הרתעה" ו"הכרעה", אבל מגלה חוסר מקצועיות מביך ברמה האופרטיבית והאסטרטגית.
כיצד למדים על הזלזול בו? בדרום, מתרץ גלנט את מחדליו, איש לא התריע בפניו על הסכנה. לעומת זאת בצפון הוא ידע ש"לא ערוכים לתוכנית מתקפה נרחבת של חיזבאללה". בזמן הרפורמה, הוא מוסיף, הוא התריע כי "האויבים שלנו מזהים שעת כושר", וכי ביטחון המדינה ב"סכנה ברורה, מוחשית ומיידית". לכן הוא נתן, כשר הביטחון, "הנחיות" בעיקר ביחס "לאיראן ולחיזבאללה". בזכות הנחיותיו, הוא מתגאה, "התחילו לעבוד על מערך הביצורים, תגברו את כוחות האוויר, התחילו להניע פעולות בנושא הארטילריה".
כך גלנט. ובשטח? שם לא היה שום דבר משמעותי. בבוקר 7 באוקטובר לא עמדה מול חיזבאללה הגנה טובה יותר מאשר בדרום. גלנט יכול לספר על "תגבורים" ו"ביצורים" ו"התחלה של הנעה של פעולות"; בפועל גבול הצפון היה פרוץ ובכוננות ירודה עד אימה.
צילום מסך מתוך חדשות 12
המשמעות היא שגלנט "הנחה", אבל המונחים התעלמו. ההתעלמות ממנו, כידוע, נמשכה אל תוך הלילה והבוקר של 7 באוקטובר, שבהם הרמטכ"ל ושאר המטכ"ל כלל לא ספרו אותו. וכך, למרבה הצער, "תפקיד חייו" של גלנט הסתכם בתואר "שר הביטחון", עם כיבודים ולשכה, אבל בלי מרות, בלי סמכות, ועם הרבה זלזול מצד הכפופים לו, שראו בו חותמת גומי וניהלו את עצמם בלי קשר ל"הנחיותיו".
התפיסה האסטרטגית של גלנט היא שהיינו צריכים לפתוח מיידית חזית התקפית מול חיזבאללה. הוא מתאר את האופרציה: "היינו פותחים במתקפה אווירית והיינו מחסלים… את כל הצמרת של חיזבאללה. מיד לאחר מכן הייתה מופעלת תוכנית התקיפה של כל מערך הטילים והרקטות… והדבר השלישי, סיפור הביפרים… ומכשירי הקשר". לדעת גלנט, זה "היה מייצר היפוך מוחלט של כל ההרתעה הישראלית", וחשוב אפילו יותר: "היינו משחררים סד"כ ניכר מהצפון, והיינו פועלים לא רק בעזה, אלא גם בח'אן־יונס וברפיח במקביל".
הטענות הללו מביכות. ראשית, קל לזהות שמדובר בקונספציה הקבועה של מערכת הביטחון, שבטוחה שאפשר להשיג הכרעה וניצחון במבצעים מיוחדים והפצצות. גלנט, כמו המערכת שעמד בראשה, לא מתייחס למבצעים האלה כצעד ראשון בפתיחת מערכה קרקעית – הצעד המכריע היחיד הרלוונטי בלבנון – אלא כמלחמה עצמה. לדעתו המבצעים הללו לבדם יספיקו – הפצצתי, ניצחתי, הלכתי – ובכך ישחררו כוחות לדרום.
קונספציית הניצחון מהאוויר איננה מקצועית בפני עצמה. היא נכשלה במלחמת לבנון השנייה, בשלל מבצעים בעזה, וגם עכשיו בעזה ובלבנון. אבל מופרכת ממנה אפילו יותר הטענה שמבצע כזה היה משחרר כוחות לדרום, וכך היינו תוקפים קרקעית בכל הרצועה.
גלנט מדגים את התופעה המערכתית הנפוצה: דיבור מנותק, יהיר, שבו המציאות היא מה שנגיד, והאויב לא נחשב
מדוע? ראשית, משום שבפועל המבצע בצפון התבצע מאוחר יותר. והרי זה פלא: עדיין היה צריך להחזיק בצפון אוגדות התקפיות, כדי להיכנס לאזור הגבול ולטהר כפרים. הפנטזיה של גלנט שאפשר לדלג על השלב היבשתי, מנותקת מכל מציאות צבאית. שנית, בתחילת המלחמה אומנם נשלחו אוגדות התקפיות לצפון, אבל עם פתיחת ההתקפה הקרקעית הן עברו דרומה והשתתפו ב"תמרון". כלומר, גלנט בהחלט קיבל את האוגדות שרצה – דווקא בזכות ההימנעות מהתקפה בצפון – ועדיין הן לא פעלו "בח'אן־יונס וברפיח במקביל".
אלו הן העובדות. זו המציאות. גלנט פשוט מפטפט דברים חסרי שחר. אבל לא משום שהוא חסר יושרה או מחויבות לביטחון, אלא משום שהוא חסר מקצועיות – וזו הבעיה העמוקה. הוא מדגים את התופעה המערכתית הנפוצה: דיבור ריק, מנותק, יהיר, שבו אנחנו מכריזים על ניצחון, המציאות היא מה שנגיד, האויב לא נחשב, והאמירות הבומבסטיות מחליפות את המקצועיות הצבאית. בתרבות כזו האמת היא פלסטלינה והתוכניות האופרטיביות לא חשובות; חשוב רק היח"צ, שמייצר "תחושת ביטחון".
בחלק טראגי של הריאיון בידיעות אחרונות גלנט מתאר איך ירד לשטח בדרום ונפגש עם מפקדי חטיבות ואוגדות, ששידרו בהרמוניה שהכול מצוין. לרגע לא עולה על דעתו שאולי הבעיה המקצועית כאן נובעת מהגישה הזו, שהוא בעצמו מפגין – האג"מית, הזחוחה, שלא מקבלת אחריות ומפטפטת הבלים אופרטיביים. אולי התרבות הארגונית המקולקלת הזו, שהוא בעצמו משדר, היא שהובילה את מערכת הביטחון למצבה העגום?
רק התקלות המקצועיות האלה, של גלנט ושל הקולגות שלו, מסבירות הכול: איך קרה 7 באוקטובר; מדוע בדרום נלחמו כל האוגדות הרלוונטיות ולא הכריעו; מדוע לא היו בשום שלב במלחמה תוכניות אופרטיביות מכריעות; ומדוע צבא היבשה הגיע למלחמה קטן, לא מוכן, לא מאומן ולא מצויד, אחרי הזנחה רבת־שנים מצד מערכת פוליטית וביטחונית שטופת קונספציה.
הכשל המקצועי, שאותו המערכת מכחישה, הוא העיקרי. הוא צריך לעמוד במוקד העניין הציבורי. לא הרכילויות, קרבות האגו וסכסוכי הגרסאות. משל למה הדבר דומה? שנבקש להקים בניין דירות בעיר, אבל נגלה ש"אנשי המקצוע" יודעים לבנות רק בקתות. הם אומנם מכנים את הבקתה שלהם "מבנה רב־תכליתי עוצמתי גבה־קומה ומעובה קירות", ומדברים על "תחושת מגורים" נהדרת, אבל בשטח יש רק בקתות, חומרי הבנייה הם עץ ומסמרים, והבנאים כולם נגרים.
במצב כזה, הכול מתגמד לנוכח הכשל המקצועי, שלא מאפשר בניית בניין. אותו צריך לתקן ראשון. מפני שהבקתה שבונים "אנשי המקצוע" נותנת תחושה נעימה ובטוחה כשמזג האוויר נוח וטראמפ ראש העיר, אבל את מגורינו בארץ הקודש צריך לבנות לחורף סוער במיוחד.
