הסדר העולמי החדש שמעצב טראמפ מתבטא בסגנון לא פחות מאשר בתוכן. הנשיא האמריקני האקסצנטרי מביא צלילים חדשים למלודיה המלווה את המילים, מעצב מחדש את הצורה שאליה נוצק החומר, משנה את התדר האופף את השפה. המילים שהוא בוחר בחזונו על עתיד עזה, משמעותיות לא פחות מהתוכן השאפתני: טראמפ מדבר על טוב משותף, על ביזנס של וין־וין, על עתיד אופטימי עם אופק ורוד. התוכן שלו ייחודי ויצירתי בכל קנה מידה, אבל הוא רחוק מלהיות חזות הכול.
במזרח התיכון רווי השנאה והאלימות, המתפקע מאיומים וחזיונות אפוקליפטיים, טראמפ מדבר מאזורי החיוג של ג'ון לנון ומהטמה גנדי. בהאזנה למילים שלו, אי אפשר לדמיין שההקשר הוא מלחמה הרסנית ומדממת הנמשכת כמעט שנה וחצי.
טראמפ ממעט להשתמש בשפה כוחנית, וכשהוא מדמיין את עתיד הרצועה הוא מתלהב כמו ילד: ״יהיה נהדר״, ״זה נפלא לכולם״, "נבנה כאן ריביירה מקסימה". לתושבי עזה מאחל הנשיא האמריקני עתיד קסום: "הייתי רוצה להביא אותם לאזור שבו הם יכולים לחיות בלי הפרעות ומהפכות… הם יחיו באזורים הרבה יותר בטוחים ואולי הרבה יותר טובים ואולי הרבה יותר נוחים". כשעיתונאית הקשתה עליו השבוע, "אם העזתים לא ירצו להגר מעזה, איך תאלץ אותם לעזוב", טראמפ חייך ואמר "הם יהיו נהדרים, הם יהיו מאושרים". כמו פסל בודהה מואר, גשם של פרחים לבנים עוד רגע נוחת לו על הראש.
המרענן הרשמי של החורף המזרח־תיכוני לא רק חושב מחוץ לקופסה, אלא גם מרגיש מחוץ לקופסה. "הם אנשים נהדרים, הם רוצים לעזור לנו", חיבק טראמפ את מנהיגי מצרים וירדן לאחר שהללו הטילו וטו מוחלט על תוכניותיו. על הנשיא המצרי הוא הוסיף: "א־סיסי יקבל אליו עזתים. עזרנו לו הרבה ואני בטוח שהוא יעזור לנו. הוא חבר שלי". חיים שלי בלב, חברים זה הכול.
כשתדר אוטופי ואופטימי כל כך נישא אל חלל האוויר, גם רעיונות כמו טרנספר שהוקעו עד כה כ"פשע מלחמה", נחווים כמו מתנת יום הולדת. טראמפ חיבק השבוע בחום ובאהבה את עבדאללה מלך ירדן. הלה הטריח עצמו לבית הלבן בתקווה לומר DON’T לנשיא האמריקני, אבל מול הדבש הסמיך שנטף עליו, כל מה שהצליח למלמל היה "סוף סוף אני רואה מישהו שיכול לקחת אותנו לקו הסיום כדי להביא יציבות, שלום ושגשוג לכולנו באזור".
מי שפוטר את כל זה כתעלול רטורי ציני מפספס את האירוע, כי בדיפלומטיה הבינלאומית לסגנון יש השפעה דרמטית על התוכן. הדיסוננס שיוצר טראמפ בין התוכן לצורה שומט את הקרקע גם לגדולי הריאליסטים, גורם להם להרפות רגע מהתפיסות המאובנות שלהם ביחס למציאות ולהעז לחלום על עולמות קסומים אפשריים. שיח ה"פיס אנד לאב" שלו לא נשאר במחוזות הפנטזיה אלא מעצב את המציאות. העלאת התדר של השיחה ממוססת קליפות ומפרקת התנגדויות. כמו אלכימאי טוב, טראמפ הופך מתכות חלודות לזהב.
אגב, לא אהיה מופתע אם המטמורפוזה בסגנון הטראמפי תוביל לשינוי סגנון בפוליטיקה הישראלית, כי טראמפ הוא הנשיא שהשפיע על סגנון ההתנהלות של נתניהו יותר מכל נשיא אמריקני אחר. בקדנציה הקודמת ביבי התבונן בקנאה בעלייה המטאורית של טראמפ והחליט: ככה בדיוק אני רוצה. עד אז הוא חיבק את מערכת המשפט ואת המרכז־שמאל, מאז הוא ייבא את הפוליטיקה הפופוליסטית "על מלא": מערוץ טלוויזיה תואם פוקס ניוז, דרך טיפוח כוכבי רשת ומגישי לייט־נייט המפצחים שמאלנים לארוחת בוקר, ועד להצפת הפרלמנט בדגי פיראנה כמו טלי גוטליב ודודי אמסלם, שסרטוני הבלהות שלהם חורכים את הפיד ומשלהבים את הבייס. זה עבד לו, עד שזה יצא משליטה. כמו באמריקה, תזונת הקלוריות הריקות ניפחה את הבטן של הבייס ואטמה לו את המוח.
מה גרם לטראמפ לחולל את השינוי? אולי זה הגיל, השלב בחיים ובקריירה, אולי זה המרחק מטראומת הסעודה לעיתונאים בבית הלבן, שבה עלב בו ברק אובמה והציג אותו כאנדרדוג הזוי וסהרורי.
טראמפ הגיע לרגע שבו הוא יכול להרשות לעצמו להתחיל ליהנות, ואין מהנה יותר מלחיות בתדר של אהבה. נתניהו נמצא במצב דומה, בתוספת אתגרים רפואיים המאותתים שהקדנציה שלו היא אומנם הארוכה בתולדות המדינה, אך לא לנצח. גם הוא הגיע לשלב שבו מותר לו להגביר את מינון החסד על הדין. כך או כך, אם הוא יאמץ את התדר הטראמפי החדש, כולנו נרוויח.
