מעשה שהיה כך היה: איש העסקים היהודי־ברזילאי אלי הורן החליט לעשות מעשה ולתרום מהונו כדי לשכפל את רעיון תוכנית לימודי היסוד ביהדות של אוניברסיטת בר־אילן לאוניברסיטת חיפה: תלמידים המשתתפים בתוכנית "אהבת עולם" שייסד הורן, שומעים קורסי יסוד ביהדות ומקבלים מלגה בגובה 2,000 דולר.
רקע קצר: 2024 הייתה שנת הרילוקיישן של עשרות אלפי ישראלים שירדו מן הארץ. כשמדברים על הגורמים לתופעה אי אפשר שלא לעסוק במשבר הזהות של החינוך הממלכתי. צעירים שהתחנכו בזרם הזה מסיימים 12 שנות לימוד עם ידע כמעט אפסי ביהדות ובהיסטוריה יהודית, ולבורות הזו ישנה השפעה ישירה על תחושת השייכות שלהם. חלק מהמכינות הקדם־צבאיות מנסות לתקן במעט את המצב, אבל רוב הצעירים הישראלים לא מגיעים למכינות. ההזדמנות הכמעט אחרונה שלהם לרכוש ידע מינימלי במורשת ישראל היא האקדמיה, אבל משרד החינוך לא דורש נקודות זכות במחשבת ישראל או בהיסטוריה יהודית כחלק אלמנטרי מרכישת תואר ראשון בישראל. האוניברסיטה היחידה שעושה משהו בעניין היא בר־אילן, עם תוכנית לימודי היסוד שלה ביהדות.
ידע הוא כוח וידע הוא זהות, ובעולם מתוקן המפעל של הורן היה אמור להתקבל בהערכה ובכבוד. אבל לא אצל החמוצים. הרוטוויילרים של עיתון הארץ שמעו על המלגה והתעוררו. "ההדתה מגיעה לאקדמיה, גם במגדל השן נפלה שלהבת", הזדעק אורי משגב. "זה כבר דגל שחור. אקדמיה אמורה לייצג ערכים של קדמה, נאורות ורציונליות". "אוניברסיטת חיפה מעניקה מלגה שמדירה סטודנטים ערבים", הלינו אור קשתי ועדי חשמונאי.
בהתאם לרצון התורם, וכדי שהמלגה תגיע ליעדה, קבעה האוניברסיטה בתחילה שתנאי הסף לקבלתה הוא שירות צבאי או לאומי. האגודה לזכויות האזרח הגישה תביעה נגד האוניברסיטה בטענה ש־40 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטת חיפה הם ערבים והתנאי האמור פוגע בעקרון השוויון, שכן הערבים אינם מתגייסים לצבא ולא משרתים בשירות לאומי או אזרחי. האוניברסיטה התקפלה וקבעה קריטריון אחר, שעל פיו המלגה תוענק למי שנבחן בבחינת בגרות בתנ"ך או בתושב"ע, או מי שיעבור שני קורסי השלמה ביהדות בציון של 70 ומעלה. גם נגד התבחין הזה הוגשה תביעה.
השופט דאוד פותח בציטוט מחוק זכויות הסטודנט, שבין מטרותיו מופיע הערך של "שוויון הזדמנויות בהשכלה גבוהה", במטרה "לצמצם פערים חברתיים". הוא מצטט קביעה של בג"ץ שלפיה "עקרון השוויון צופה פני תוצאה: תהא כוונתו של אדם טהורה וזכה ככל שתהיה, אם התוצאה המתקבלת ממעשהו היא הפליה, ייפסל מעשהו כלא היה".
האוניברסיטה הסבירה שהמלגה האמורה "לא נועדה להעניק סיוע כלכלי לסטודנטים, אלא לתמרץ לימוד והעמקה בתחומי המורשת היהודית", ולכן תנאי הסף לקבלתה מוצדקים. דאוד דחה את הטענה במהלך לולייני: כדי לקבל את המלגה על הסטודנט לבחור קורסים במדעי היהדות ולהשתתף בהם. אממה, נניח שאני סתם סטודנט שרוצה ללמוד את הקורסים הללו כחלק מתואר במדעי הרוח – אני לא נדרש להציג בגרות בתנ"ך או בתושב"ע; מכאן שהתנאי הזה נועד להדיר סטודנטים ערבים.
"שינוי התנאי מקריטריון 'שירות צבאי' לקריטריון 'בגרות במקצוע מהיהדות' העמיק את ההדרה מבחינה תוצאתית, ואף הסטודנטים הדרוזים אשר מתגייסים גיוס חובה לשירות הצבאי, גם הם הודרו מקבלת מלגה זו". בשורה התחתונה, קובע דאוד, "התנאי 'בגרות במקצוע מהיהדות' הוא תנאי פסול בשל היותו מפלה על בסיס לאום, ולכן על האוניברסיטה שלא לכלול אותו בין הקריטריונים לקבלת מלגת 'אהבת עולם'".
לא עזרה לאוניברסיטה הטענה הפשוטה כי באוניברסיטה מחולקות עשרות מלגות, לקהלי יעד שונים ולקבוצות או מטרות שונות. לא עזרה העובדה שישנן מלגות המיועדות ספציפית לסטודנטים ערבים ודרוזים. גם לא העובדה הפשוטה שבכל מקום בעולם מקובל שתורמים רשאים לבחור קבוצה הקרובה לליבם ולתמוך בה. כשמדברים על הטרלול הפרוגרסיבי ועל הסיבה שבגללה בית המשפט מאבד את אמון הציבור בו, חשוב לזכור את פסק הדין הזה
