פתאום הגיע יום חמישי והבת הצעירה הכריזה "מחר מחלקים תעודות". המשפט הזה החזיר אותי לציר שנקרא שגרה. קצב הזמן שמתקיים במציאות אבל כאילו שייך לעולם אחר, של פעם. עולם ששולטים בו הסדר וההיגיון ואין בו מלחמות, חטופים ועסקאות הפכפכות. עולם שבו הילדים קמים בכל בוקר והולכים לבית הספר, מסיימים את כיתה א' ואחריה כיתה ב', ונפרדים מהיסודי ועולים לחטיבה ומשם לתיכון. עולם שיש בו מבחנים וטיולים וטקסים, וילדה ששוכחת את הסנדוויץ' וילד שחוזר בסערת רגשות הביתה אחרי מריבה שבועית במגרש.
השגרה הזאת מתרחשת. כלומר, הילדים קמים והולכים לבית הספר (מי שקם, בואו, לא כולם), והלימודים לימודים, והימים חולפים, והנה באה התעודה כי הסתיימה מחצית השנה. ובתעודה רשומים מקצועות וציונים והערות, ואנחנו יושבים עם הילדים, ושוב מבהירים שהכי חשובות ההתנהגות וההשתדלות, ואחר כך משבחים על מה שטוב ומחליטים יחד לשפר את מה שצריך, והכול לפי הספר. כאילו.
מדי יום הולכים לבתי הספר אלפי תלמידים שנתלשו מהילדות שלהם אל תוך שכול של אחים, הורים, חברים או בני דודים, אל פציעה של הורה או אח, אל מילואים מתמשכים, אל פינוי כפוי. בכל בוקר הראש צריך להתגבר על הרגשות הסוערים ולהיכנס אל הכיתה. הוא מחפש שגרה, אבל לא תמיד יכול להחזיק את מה שמזמנים הלימודים. למי יש ראש לפרבולות ולמשוואה ריבועית, מה ביאליק קשור עכשיו לחיים, ואל תדברו איתם על היסטוריה כי הם חיים אותה ממש עכשיו. כל דבר מזכיר את מי שאיננו, או את מה שאבד. והאמת היא שלא מדובר רק באלפים שנמצאים במעגל המתמודדים הראשון. מרבית התלמידים, בעצם כל מי שחי במדינה הזאת, חוו טלטלה גדולה מנשוא בשנה ורבע האחרונות. התלמידים נוגעים כל הזמן בחיים ובמוות, בדברים גורליים, גדולים מהם.
עד לא מזמן, כלומר עד המלחמה, חששנו לספר לילדים על אסונות. כשהיה מתרחש חלילה פיגוע, קבוצת הווטסאפ הקהילתית הייתה רוחשת דיונים: איך מספרים לילדים, איך מתווכים להם את מה שקרה, מה אומרים ומה לא. הרי אי אפשר לחשוף אותם לכל הכאב והרוע. כשהייתי נוסעת עם הילדים ברכב והרדיו דיווח על תאונת דרכים קשה, מיד הייתי מכבה. שלא ישמעו את הדיווחים היבשים, הקשים, מהקריין האדיש.
זה לא שהסתרתי מהם את המציאות. ידעתי שאם לא ישמעו ממני, הם ישמעו מילדים אחרים וזה תמיד יהיה יותר גרוע. סיפרתי, אבל השקעתי חשיבה רבה בלעדן, לרכך, ללעוס. לטחון את העובדות כדי להכניס לראשם רק את מה שמתאים שידעו, והכי בעדינות. אבל עכשיו, הילדים שלנו בכל הגילים מכירים פציעות ושכול וחוסר, ואת האפשרות של כל אדם, גם של ילדים צעירים, להיחטף מביתו, ואת העובדה שעושים משא ומתן עם רוצחים על חיים של אנשים. והילדים למדו לאחרונה שגם כשתופסים את הרעים וכולאים אותם, הם יכולים יום אחד להשתחרר. אנחנו, ההורים, כבר לא יכולים לסנן. המציאות הזאת מתרחשת לנגד עינינו, מתמשכת, מדוברת ולא נגמרת. גם מי שאין לו טלוויזיה במרכז הסלון יודע שהילדים חשופים להכול. ובכלל לא דיברתי על סרטוני זוועות.
לפני כמה שבועות היינו שוב בסיור בקיבוץ בארי. הבת הקטנה שלנו הייתה איתנו, וכשהמדריך, תושב הקיבוץ, רצה לתאר את אחד המקרים הקשים שהיו בשכונתו, הוא הביט בי בעיניים שואלות. האם לספר את הדברים לידה? האם כדאי שתשמע? הרמתי את כתפיי בחצי ייאוש. אתה יכול לספר, היא נחשפה לכל כך הרבה דברים. ילדה שפוסעת בין הריסות הקיבוץ בפעם המי יודע כמה, מכירה את הכאב מקרוב. אנחנו עדיין לא מספרים לה הכול, יש תיאורים שהיא לא תשמע. אבל גם מה שהיא ראתה הוא יותר מדי בשביל הגיל שלה. יותר מדי בשביל כל אדם.
פיסת נורמליות
זה אחד הדברים שהכי מעציבים אותי. אובדן התמימות. הילדים עדיין ילדים. הם עדיין רבים על מה שאנחנו רבנו ועדיין מפריעים בשיעורים כמו שאנחנו, ואפילו יודעים לעשות צחוק מהמצב. אבל משא החיים שמוטל עליהם הוא גדול וכבד מנשוא.
לפני כמה ימים שוחחתי עם אחת מבנותיי. נאנחתי ואמרתי לה שאני מצטערת, שזה לא הוגן שהיא צריכה לשאת את השכול, ושיש כל כך הרבה ילדים וילדות כמוה. כואב לי שהיא ובני גילה נחשפים למציאות הקשה של המלחמה. זה לא היה צריך להיות כך. החיים של ילדינו היו אמורים להיות תמימים יותר, עטופים יותר. ההתפכחות הרי תגיע. החיים במדינה שלנו אינם פשוטים. אבל עצוב לי שלא היו להם אפילו את שני העשורים הראשונים של החיים כדי ליהנות מהחממה.
כשהמדריך בקיבוץ בארי הביט בי בעיניים שואלות מה לספר ליד הילדה, הרמתי את כתפיי בחצי ייאוש. היא מכירה את הכאב מקרוב
המתוקה הזאת לא הניחה לי לשקוע. כי ככה היא, וככה הילדים של היום. היא אמרה לי, אבל אימא, ככה אנחנו מבינים כמה חשובה ארץ ישראל, ומי הוא עם ישראל. אנחנו לומדים מהנופלים דברים טובים ואנחנו גדלים מזה. חיבקתי אותה. איזה מבט אוהב וחיובי על המציאות. חיבקתי וחשבתי על הדברים היפים שהילדים מצמיחים כאן מתוך הקושי. על כך שאת מרץ הנעורים שלהם הם משקיעים בהתנדבות לכל צורך שעולה מהשטח – משפחות מגויסים, פצועים, מפונים. הם עדיין מחפשים להתנדב למען החקלאים, מתחברים מחדש לארץ ולרגביה, מתגייסים ללמוד מהנופלים, להנציח אותם וללכת בדרכם. יש להם מוטיבציה ענקית ללכת לקרבי, ואולי יותר מהכול, הם מחוברים יותר לעם ולארץ. ובתוך כל זה אין אולי הרבה קשב ללימודים אבל כן לשטויות של גיל הנעורים (ותודה על חתיכת הנורמליות הזאת, היא מבורכת).
הילדים שלנו לומדים כעת את השיעורים הגדולים של החיים. צריך לתת להם מקום לפרוק ולדבר על הקושי, ולאפשר להם למצוא את הנתיבים לפעול ולעשות, כי זה מה שמרגיע ונותן משמעות. אני מצדיעה לילדים שלנו שמנסים להחזיק הכול ביחד, ולמורים האלופים שמנסים לסלול את הדרך בתוך הסערות הגדולות שעוברות על התלמידים וגם עליהם עצמם.
ofralax@gmail.com
