לפעמים נדמה לי שהחלאות של חמאס יושבים יחד בחדר ומשחקים במשחק "בואו נראה מה הדבר הכי קיצוני שאנחנו יכולים לעשות, והיהודים בכל זאת יאשימו בו את עצמם". משחק מעפן, אני יודע, אבל אנחנו מפסידים בו.
אין חיה מהירה יותר בטבע מאשר עיתונאי יהודי שמזהה הזדמנות להאשים יהודי במעשה של ערבי. לא עברו שתי מאיות השנייה מהודעת חמאס כי הוא מפוצץ את העסקה – והתקשורת כאן התפוצצה במקצוע האולימפי האהוב על ישראלים: הלקאה עצמית. לפעמים אני מרחם על חמאס, ארגון טרור רצחני וסדיסטי, שלא משנה כמה הוא יתאמץ להוכיח שהוא קורץ מתחתית החבית של האנושות – תמיד יקום הישראלי שייקח את כל המאמצים שלו וישליך את הזעם על ביבי, סמוטריץ' או סטרוק. אם אני חמאס, אני פונה מחר למועצת זכויות האדם של האו"ם בדרישה לכנס דיון מיוחד בנושא נישול הפלסטינים מרעיונותיהם הרצחניים. כאילו לא מספיק ש"גנבנו" לפלסטינים את חיפה, עכו וצפת, עכשיו אנחנו גוזלים מהם גם את הקרדיט על האכזריות.
בכל אופן, שתי מסקנות לסיום האירוע. הראשונה: אם חמאס נקלע לקשיים כלכליים, הוא יכול לחסוך את התשלום לדובר. מצטער, אבו־עוביידה, אתה מיותר. את מה שאתה עושה בכסף, עושים אצלנו כל הדרוקרים בחינם. מסקנה שנייה: אם אתה יהודי שרואה שלושה חטופים יהודים יוצאים מבטן האדמה כשהם נראים כאילו יצאו מ־1945, ובמקום לזעום על הנאצים אתה כועס על יהודים אחרים – אתה קצת בצד של הנאצים.
מסרב להאמין
בגידה, חצי בגידה, מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים. מתחת לפני השטח הולך ומבעבע לו עוד מתחילת המלחמה, ובשצף קצף בחודשים האחרונים, נרטיב הבגידה. יותר ויותר מצטרפים אליו, ובכל פעם שיוצא לי להגיד ב"פטריוטים" שאני לא מאמין שיש איזשהו יהודי שסגר דיל עם חמאס על רצח יהודים כדי להשיג מטרה פוליטית, מיד תוקפים אותי לא מעט אנשים שמוכנים להישבע שאני לא מבין כלום.
ההיגיון מאחורי התיאוריה ברור לי. השילוב בין כישלון קולוסאלי שאי אפשר להסביר במילים, ידיעות שלא עברו לדרג המדיני, צבא שהתעכב במשך שעות ושר ביטחון לשעבר שמספר בריאיון שהבת שלו היא זו שעדכנה אותו בשש וחצי בבוקר שיש טילים על תל־אביב – או באופן כללי, עננה מטורפת של "אין מצב שזה קרה לנו" – יוצרים יחד תחושה כל כך קשה, שהמוח חייב למצוא הסבר טוב יותר מאשר "לא ייאמן כמה גרועים היינו".
אני מסרב לקבל את זה. אולי כי אני לא מאמין שדבר כזה יכול לקרות, ואולי כי אני מפחד מעצם המחשבה שיש ברעיון הזה אפילו צל־צילה של אמת. יכול להיות שאני נאיבי או טיפש, אבל לא ישכנעו אותי שיש בזה מן האמת. ואם אתם במקרה מגלים שזה נכון, אני באמת מעדיף שלא תגלו לי. אני יכול לחיות עם העובדה שהיינו ממש גרועים, לא יודע אם אוכל לחיות עם הידיעה שקרה יותר מזה.
מה שכן, המילה "בגידה" מתחברת בדמיון לאיזה חדר אפלולי שנרקמות בו מזימות זדוניות, אבל במציאות יש בגידות מכל מיני סוגים. השבוע, במסגרת התזכורת היומית שלי על אודות הארגונים שפירקו פה צבא ונתנו לאויב שלנו את התחושה שהוא בשל לפרוץ, נתקלתי בסרטון של ריאיון עם טייס בחיל האוויר, שבערך שבוע לפני הטבח אמר כך: "המטרה שלנו, של אנשי המחאה או המילואימניקים שהקפיאו את השירות, זה לגרום לחיל האוויר לא לחזור לתפקוד מלא גם לא ברגיעה, ובטח ובטח לא אם חס וחלילה ניכנס למצב חירום. לא רק אנחנו, גם מילואימניקים של יחידות וכלל צה"ל, בשביל ליצור כשל… לחץ על מקבלי ההחלטות".
ובעיניי, גבירותיי ורבותיי, גם זו בגידה. לא בגידה במובן של "רקחתם מזימות עם האויב", אבל בגידה בסיסית במחויבות של אנשי צבא לאזרחי המדינה שעליה הם אמורים להגן. בגידה בילדים שלנו, בגידה במבלי הנובה, בגידה בתושבי העוטף ובכל מי שחי פה. את זה אף אחד לא חקר עד היום, האנשים שהובילו את הטירוף הזה ממשיכים ברובם בתפקידם, חלקם עדיין מתראיינים, חלקם אפילו קיבלו פרסים מהנשיא.
אני לא צריך שיירטו לי שיחות של בכירים עם סינוואר כדי לחוש נבגד. מספיק לי לצפות בראיונות של אנשי אחים לנשק ודומיהם בשנה לפני המלחמה.
זנזיבר של אירופה
ונסיים באירוע היותר קשוח של השבוע. לכבוד חגיגות הארבעים – אך נראית גג בת עשרים ושש – של ד"ר זמרי, אנו תרים אחר יעד אקזוטי לטוס אליו באפריל. מה שיפה זה שחלמנו על סיישל או זנזיבר, אבל חיכינו יותר מדי. עכשיו כבר אין מקומות בטיסות. לכן בימים האחרונים אנחנו עסוקים בלשכנע את עצמנו באקזוטיות האותנטית של כל מיני יעדים מעפנים.
האמת היא שהגענו לשלב שבו אנחנו מוכנים להתפשר כמעט על כל שני מושבים פנויים במטוס. השבוע אפילו דנו בשאלה אם גאורגיה נחשבת אקזוטית מספיק, או שנצטרך להתפרע וללכת על מונטנגרו.
אני מנסה להסביר לשירן שלא משנה איפה נהיה, יהיה לנו כיף. היא מחייכת ואומרת שהמשפטים האלה אולי עובדים בגיל שלושים, אבל בגיל ארבעים אין מצב שאני לוקח אותה לוורנה. אני מנסה להסביר לה שגם בקפריסין נוכל לראות חיות בר מדהימות, ואם נבחר להתרחק קצת לרומניה יש יופי של יערות. אמנם לא מדובר ביערות גשם ואין שם צבי־ים ענקיים, אבל, אני מנסה להסביר לד"ר זמרי – לא סתם קוראים לרומניה "הזנזיבר של אירופה". היא שאלה מי קורא לה ככה, עניתי לה שמי שחיכה עם הזמנת כרטיס עד חודש ימים לפני יומולדת 40. אני כמובן אשלם על זה. אעדכן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
