בתיאור מעמד הר סיני בפרשתנו מופיעה סתירה מטרידה: האם עם ישראל הוזמן או לא הוזמן על ידי ה' לעלות להר סיני בשעת ההתגלות? מחד גיסא נאמר "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ… בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". בפשטות הכוונה היא שבימי ההגבלה נאסר על העם לעלות בהר עד שיתקדש לקראת היום השלישי, ואז, בהינתן אות תקיעת השופר, ייקרא העם לעלות אל ההר.
מאידך גיסא, ברגע ההתגלות עצמו, כאשר א־לוהים מזהיר את משה שהעם לא "יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת", משה עונה: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ". השאלה עולה מאליה: ה' העיד בעם להגביל את ההר רק בשני הימים שלפני, אך ביום השלישי, בעת ההתגלות, הציווי הוא דווקא "הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר"!
כאשר "שני כתובים מכחישים זה את זה", לימדונו חז"ל, "יבוא השלישי ויכריע ביניהם". תיאור המאורע בספר דברים עשוי לסייע לנו ביישוב הסתירה. כאשר משה מתאר בפני דור הנכנסים לארץ את מעמד הר סיני, הוא אומר (דברים ה, ה): "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר". כלומר, עם ישראל נמנע מלעלות אל ההר משום יראתו, ולא בשל הציווי האוסר זאת. אם כן, מה משמעות דברי משה בפרשתנו "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר"?
נראה כי יש להבין אמירה זו באופן שונה מהרגיל: כשמשה אומר "לא יוכל העם לעלות" אין כוונתו להיעדר יכולת פורמלית בשל האיסור, אלא להיעדר יכולת נפשית־פסיכולוגית לעלות עכשיו, לאחר האיסור שהוטל על כך בשני הימים הקודמים. איסור זה יצר רתיעה ופחד מן העלייה גם כאשר העם נדרש לכך.
אך נראה שהרתיעה נוצרה לא רק בשל האיסור הקודם; עם ישראל לא עמד בציפייה הרוחנית של ה' ממנו. בשליחות המקדימה של משה אל העם קודם מעמד הר סיני, נראה שה' ציפה מעם ישראל ליותר מאשר רק שמיעה בקולו: לא רק "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי", אלא גם "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". הציפייה מלכתחילה הייתה למציאות של "כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט); לא רק משה ואהרן ייגשו ככוהנים אל ה', אלא העם כולו יהיה כשיר לכך.
ואולם העם לא חש מסוגל לכך: לפניית משה זו הם השיבו במילים "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". ומכלל הן אתה שומע לאו: כל שבעשייה ("אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם…") הן; כל שבהוויה ("ואתם תהיו לי ממלכת כהנים") – לאו דווקא. כאשר ה' רואה שהעם אינו שש להזמנה להיות "ממלכת כהנים", הוא מסתפק כביכול במועט: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". קרי, אם העם אינו נענה להיות מזומן בכל עת להתגלות ישירה, לפחות יחזה בעיניו בשליחותי אליך ויאמין בך כמתווך נאמן.
צעד לאחור
בשלב זה מופיע המשך הפסוק, "וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'", אלא שאין הפסוק מספר לנו מה היו דברי העם כאן בתגובה לצמצום ההתגלות. חז"ל במכילתא, שרש"י מצטט, השלימו את התמונה כשטענו שהעם, שחש בנפילת מדרגתו, הגיב: "אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו". הסיבה שהביאה את חז"ל להשלמה זו היא המשך המשא־ומתן שעסקנו בו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת… בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.
רוצה לומר: ה' נענה לבקשת העם המעודכנת לזכות להתגלות ישירה, ומצווה עליהם לנהוג ימי התקדשות שבסופם יעלו אל ההר לחזות בנועם ה' בעיניהם. אלא שההכנה הקפדנית הובילה דווקא אל התוצאה ההפוכה: האיסור החמור שהוטל על הקרבה להר בימי ההגבלה ("כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת"), הקשה על העם לעשות את המעבר אל הקצה השני ולעלות אל ההר במשוך היובל. במקום זאת קרה משהו אחר: "וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ־לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". העם המפוחד נעצר בתחתית ההר ולא הצליח להתקדם ולעלות אל ה'.
בנקודה זו ה' מזמין את משה אל ההר ומצווה עליו להעיד בעם ובכוהנים "הַנִּגָּשִׁים אֶל ה'" שייזהרו "פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת" – כלומר, שלא יביטו ישירות במחזה ויסתירו פניהם (כמשה עצמו בסנה ובנקרת הצור) – אך משה משיב לה': כעת לא רק שהעם לא יביט אל ה', אלא שהוא גם אינו מסוגל לעלות אל ההר כמצופה ממנו: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ". משכך נענה ה': "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה'". אם בתחילה ה' העיד בעם רק שלא להביט במחזה, כעת הוא מונע מהם גם את ההתקרבות שאינה מתאימה למצבם.
בהמשך, לאחר שמיעת העם את קול ה' בעשרת הדיברות הם נסוגים צעד נוסף לאחור ("וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק") ונרתעים גם מן הקול האלוהי: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ־לֹהִים פֶּן נָמוּת". ה' מקבל את דבריהם ואומר (לפי דברים ה) "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ".
במובן זה ניתן לתאר את מעמד הר סיני כרגע גדול של החמצה: ה' מזמין את העם לזכות בהתגלות ישירה, להיות כל עם ה' נביאים וממלכת כוהנים הניגשים אל ה', אך העם נרתע לאחוריו ומעדיף לשלוח את משה כנציגו. ה' נענה לחששם ומקבל את הצעת התיווך, עם כל הצער שבמרחק. ואולם הציפייה להתגלות נבואית לעם כולו לא נעלמה מזיכרונו הרוחני של העם והועברה בחזון אל אחרית הימים, כמו למשל בנבואת יואל (ב):
וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי.
נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים
