"שיר משמר", שירו הידוע של נתן אלתרמן, שנכתב עבור בתו המשוררת תרצה אתר, מזוהה עם קשיים נפשיים ומבטא חרדה של אב לגורל בתו. "שמרי נפשך", רומן הביכורים של הזמרת קמה ורדי טהרלב, העושה שימוש מושכל בשיר הזה, עוסק אף הוא בנפתולי נפש. תחום הנפש מרכזי הן בחייהן המורכבים של שתי הגיבורות שלו, תמר והולי, נערות הנושקות לגיל שש־עשרה, הן לגבי שני גיבורי משנה בעלילה, שניהם הלומי קרב – אביה של תמר, והחייל שהשתגע דני דין – והן באשר למחברת הספר עצמו, קמה ורדי, שעברה כמדומה לא מעט תהפוכות בנערותה, ופרסמה רומן בעל נימה אוטוביוגרפית, המשיק בכמה מקווי העלילה שלו להרפתקאות שחוותה בעצמה.
במקרה של ורדי טהרלב, קשה לעיתים להפריד בין הביוגרפיה לרומן. ורדי גדלה במצפה בגליל, ממש כמו הגיבורה שלה תמר, היא התייתמה בילדותה לאחר שאביה נהרג בתאונת דרכים, ובסביבות גיל 15 מאסה בלימודיה, עזבה את הבית והחלה לנדוד בארץ. בשלב מסוים התגלגלה לזולה בנחל הבניאס והתגוררה שם עם חברה. לאחר מכן היא טסה לאנגליה והתגוררה בלונדון ובחווה במחוז דורסט (כמו גיבורת ספרה, כבר אמרנו).
ובכל זאת, יש גם הבדלים. בעוד שתמר, גיבורת הרומן, יושבת באנגליה וכותבת, ורדי ניסתה לפתח באנגליה קריירה של זמרת רחוב ומועדונים. בהאזנה לכמה משיריה התרשמתי שהיא זמרת רגישה ובעלת כישרון מעודן. נדמה שגם בכתיבת הפרוזה שלה היא מגלה כישרון מעודן, אלא שלצידו היא סובלת גם משמץ בוסריות.
קמה ורדי לא זכתה בכתיבה מן ההפקר. היא דור רביעי ליוצרים בתחומי התרבות, האמנות ובעיקר הספרות והמחזאות. זוהי שושלת ספרותית נוספת, בנוסח משפחות שלו, מגד ובר־יוסף. ורדי היא נכדתם של הפזמונאי והסופר יורם טהרלב ושל המשוררת והסופרת נורית זרחי – בתו של הסופר והמתרגם ישראל זרחי, שמת בגיל צעיר, ממש כמו הסבא־רבא האחר של ורדי, המחזאי והסופר חיים טהרלב. אימה של ורדי היא האמנית רוני טהרלב. כל המטען המשפחתי הזה מעורר מטבע הדברים ציפיות, כראוי לבעלת גנים ספרותיים טובים. זכייתה של המחברת בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית מוסיפה אף היא לציפיות, אך נשאלת השאלה עד כמה היא עומדת בהן.
קשר תלותי ושתלטני
תמר, נערה בת 15, רדופת אשמה בעקבות התאבדות אביה. אימה מבהירה לה שאין לה סיבה לחוש כך, אך דבר אינו עוזר להקל על סבלה. שוב ושוב היא שואלת את עצמה "מה הייתי יכולה לעשות אחרת". יום אחד היא עוזבת את הבית שבו היא מרגישה חנוקה, מבלי לדעת לאן מועדות פניה.
אביה הוא דמות דומיננטית בחייה. כסופר הוא מעודד אותה לכתוב יומנים, והיא חשה אליו קרבה נפשית. אלא שהאב שב מן המלחמה כשהוא סובל מהלם קרב, ומתעורר משנתו המסויטת בצעקה קבועה "מה עשיתי". סיוטיו הליליים לא מניחים לילדיו לישון, עד שהם זקוקים לאטמי אוזניים. שיפור הדרגתי במצבו מעורר תקווה שהוא צועד לקראת החלמה, אך דווקא אז תקרית שולית לחלוטין, כוס שבתו ניפצה בשוגג, גורמת לו להתנפל עליה בטירוף ולנטרל אותה כאילו הייתה מחבלת. באותו לילה מתעוררים שוב סיוטיו. כשבתו תמר נכנסת לחדרו ומתיישבת על מיטתו, הוא שואל האם הוא מפחיד אותה ואת אחיה, מבקש סליחה ומבטיח ש"זה הסוף".
אלא שהסוף מר מאוד. האב חותך את ורידיו, תמר מגיעה לבקר בסטודיו שלו מעט באיחור, ומוצאת אותו גוסס. הוא מנסה לומר לה מילות פרידה ולא מצליח. במקום להזעיק עזרה, תמר, בצעד מופרך, נשכבת לצידו ואוחזת בידו עד שהוא מחזיר את נשמתו לבורא. אף שספק רב אם היה ניתן להציל את האב, חוסר האונים שגילתה באותם רגעים טרגיים לא יניח לתמר בהמשך. הוא יגרום אפילו לחברתה הקרובה הולי להטיח בה האשמות, וזאת בשעה שהיא קוראת סיפור בוסרי שכתבה תמר העוסק בהולי ולא במות האב. הולי טוענת שהיה עליה לכתוב "סיפור קצר ונחמד על היום שבו הרגת את אבא שלך", ומוסיפה לקטרג על הדרך שבה תמר הניחה לאביה למות. "נערה שמוצאת את אבא שלה גוסס וחסר אונים ולא קוראת לעזרה ורק שוכבת שם ומחכה לשמוע את הנשימה האחרונה שלו בלי לחשוב על אימא שלה ועל האחים שלה ועל כל האנשים שאוהבים אותו, ואולי היו שמחים דווקא אם הוא היה נשאר בחיים".
הביקורת של הולי על כתיבתה של תמר אומנם חריפה מדי, אבל רלוונטית במקצת גם באשר לספרה של ורדי. הקשר הנכפה בין תמר לאביה היה חייב לקבל יותר מקום ברומן, כמו גם העמקה מסוימת בדמות אימה, שנשארת מעט אניגמטית. במקום להעניק לדמויות ההורים מקום מרכזי יותר בעלילה, שניהם נשארים מעט בצל. המחברת בחרה להתרכז בקשר בין החברות תמר והולי; אולי כך נוח יותר.
הולי היא נערה פגועה נפשית, וזו נקודת החיבור בינה ובין תמר. היא בת לאם יפהפייה אך בלתי יציבה, שהולי שונאת בכל ליבה, ולאב שמעולם לא היה קיים בחייה ולמעשה היא אינה יודעת דבר על זהותו; ספק אם אימה יודעת. המעט שהולי יודעת הוא שאימה האנגלייה החליפה גברים בצעירותה, עזבה את הבית ונסעה להתנדב בקיבוץ בישראל, ושם הרתה. האם שבה למולדתה, ולאחר הלידה נטשה את בתה התינוקת והפקידה אותה בידי הסבתא ססיל, ומאז הן נפגשו רק לעיתים רחוקות.
כמו אימה, גם הולי סובלת ממופרעות נפשית קשה. היא נוטשת את הבית בגיל 14, מבלה עם גברים מבוגרים ממנה בהרבה, ומגיעה לישראל כדי לחפש את אביה בקיבוץ, ללא הצלחה. ביציאה מהקיבוץ היא פוגשת את תמר, ושתי הנערות האבודות מוצאת משענת זו אצל זו. אלא שהקשר ביניהן חוזר על הדפוסים המשפחתיים הבעייתיים של שתיהן. למשך זמן מה, תמר הפוסט־טראומטית רואה את הולי כשווה לה בפצע המדמם ובסף השבירות הנפשית, הרי לשתיהן אין אב, אבל כשהולי תנסה להתאבד בעצמה, תמר מבינה לפתע שאין זה כך: "להולי לעולם לא היה מה שלי היה ואבד".
הולי, בת גילה של תמר אך מנוסה ממנה פי כמה בהוויות החיים, משתלטת כמעט כליל על נפשה של תמר הפגיעה והופכת למעין גורואית שלה. הולי מכנה אותה "חברתי היחידה בעולם" אך מתווה לה את הדרך וקובעת את הכללים, ואילו תמר השתקנית והמהוססת הופכת לצל שלה ונאחזת בה כמו בקש. עם זאת, הולי תורמת לה תרומה משמעותית כשהיא מדרבנת אותה לשבת ולכתוב.
תמר היא נערה מופנמת ומהוססת, ניגוד גמור להולי המוחצנת והמתעתעת, אך היא דמות עמוקה ממנה, ולכן מסקרן לדעת יותר על מורכבות התסביך שלה עם בני משפחתה. המופרעויות של הולי, שתסביכיה מובאים בשקיפות, מייצרות עניין, אך גם גודש מסוים ותחושה שמוענק לה יותר מדי מקום וכבוד ברומן. חבל שאיש לא ייעץ לקמה ורדי, היודעת כתיבה מהי וספרה משובץ בפואטיקה מוצלחת (למשל, "וציפור ערב הספידה את היום החולף בקריאה מלאת ציפייה"), לעסוק קצת פחות בדמותה של הולי, החוזרת לעיתים על עצמה עד כדי נדנוד, ולהרחיב ולהעמיק קצת יותר בדמויות המצדיקות זאת יותר, כמו תמר עצמה והוריה. במקרה כזה, הרומן הרגיש שלה היה משתדרג אף יותר.
