המשימה העיקרית הייתה למצוא את החייל שלנו. לאתר את בן הזקונים של המשפחה בתוך 640 השריונרים שמילאו את מגרש המסדרים בלטרון היה כמו לפתור דף קשה במיוחד של "איפה אפי". הילדים התווכחו אם מדובר בחייל הגבוה שעמד מתחת ליריעת הבד הירוקה־שחורה או זה שניצב מעט שמאלה מהשולחן שעליו ספרי התנ"ך והנשקים. עד שלבסוף אחת האחיות ירדה עד סמוך לבמה ואיתרה אותו בשורה הימנית־עליונה, ממש מאחורי מפקד המחלקה. לאורך כל טקס ההשבעה נופפנו והרענו לו, מנסים להסיט לרגע את תשומת ליבו מדברי הנואמים (שני רבנים דיברו שם, דווקא בכלל לא רע). רק כשנפגשנו בסוף הערב הוא סיפר שכל הזמן הזה היה בכלל בצד אחר, מוסתר כמעט לחלוטין על ידי דגל, ולא הבין למה אנחנו מנופפים לאנשים זרים. אבל האמת היא שבסתרי הלב ידענו שמן הסתם שגינו בזיהוי, ובעצם לא היה לנו אכפת. מפקד הטקס קרא בקול את שמות הפלוגות והגדודים, אך עבורנו הם היו רק בליל ירוק אחד של לוחמים שכל אחד מהם הוא גם קצת החייל שלנו.
זו החמצה מסוימת שקיימת בשיר "גיבורי־על" של אסף פרי ו"התקוה 6". הדימוי של גיבור־על הוא של אדם רגיל, פיטר פארקר או קלארק קנט, שמנהל חיים שגרתיים, קצת אפורים. ובתוכו חבוי מישהו יוצא דופן, ספיידרמן או סופרמן, שרק מחכה לבקוע מן הזהות היומיומית המגבילה ולהציל את העולם עם האור המיוחד שלו. במקרים רבים (באטמן; הענק הירוק) הם אפילו מתמכרים לזוהר ולתהילה שלהם כגיבורים ומתקשים לחזור אל החיים הרגילים שנראים בעיניהם קצת משמימים. זה הסיפור שמספר "גיבורי־על". ראו את הדוגמאות בשיר. נגיד נהג האוטובוס של דן, זה שתמיד עומד בזמן. אתם יכולים לחוש את התסכול שלו כשאת כושר הריכוז והדיוק שהתברך בהם הוא משקיע בהובלה של חבורת ילדים רעשנית לחוג כדורגל, במקום לנצח על תזמורת תותחים רועמת בסוללה שהוא מפקד עליה ליד ניר־עם. גם מנהלת הסניף הקשוחה של הבנק, ברור לנו שהיא פורחת פי כמה בתפקיד שלה כסמג"ד ביהודה ושומרון. כמעט כל הגיבורים בשיר הזה קצינים. אחד צלף, אחד מטכ"ליסט, הכי נמוך שהוא מוכן להתפשר עליו זה חשמלאי שנלחם בתור מאגיסט.
המציאות בשטח, כמובן, הפוכה לחלוטין. אילו השיר היה נכתב על הסוללה שלי, נגיד, הייתם מוצאים בו את יהושע שהוא דיין גיור ומומחה עולמי לאתיקה, וכבר חצי שנה במצטבר מקליד במחשב הטקטי את נקודות הציון שמכתיב לו מילר. או את ירון שהוא מרצה לקולנוע באוניברסיטה נחשבת אבל כרגע מעתיק שמות של מטרות מהטופס הצבאי אל יומן המבצעים. יובל מאייר ספרי קומיקס שממלא תפקיד של נהג נגמ"ש, ועידן הוא פסיכולוג ילדים מבוקש שמתפקד במילואים בתור טען־קשר. כולם, במקצועות האזרחיים שלהם, כל כך מיוחדים. כל אחד מאיר באור הייחודי שלו בתחום ובתפקיד שבחר בהתאם לכישרונותיו. וכאן במילואים הם כל כך רגילים. מגרזים את המזקו"ם, מוסיפים שמן מנוע.
זה חלק מהותי בקושי שבמילואים, אבל זו גם מהות ההתגייסות. ההתחברות אל המקום בנפש שבו אתה לא רב ולא מרצה ולא מדען. אני זוכר שהבנתי שגם העורף נמצא במלחמה כשראיתי תמונות של פרופסורים מהאוניברסיטה רוכנים על ברכיהם וקוטפים עגבניות. כי כך אמרה דבורה בשירתה. מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. לא רק אנשי המלחמה המסוקסים, לא רק הגיבורים ואנשי החיל הגיעו אל המלחמה. גם המלומדים והכותבים, אנשי הספר והעט. מִנִּי הוד השרון ירדו מפתחי תוכנה, ומירושלים מעצבי מוצר. מִנִּי רעננה ירדו מורים ומחנכים, ומבנימינה יוצרים מוזיקליים. לטבול בנקודה פנימית שמתקיימת מעבר לתחביבים האישיים או לקריירה.
אנחנו מפסיקים בינתיים לנופף ולהריע, כי מפקד פלוגת הטירונים מתחיל לקרוא בקול רם את נוסח השבועה. "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי". והחיילים חוזרים אחריו. "לקבל על עצמי ללא סייג, עול משמעתו של צבא הגנה לישראל". יצא לי, לפני המלחמה, להיות בטקסי השבעה צה"ליים. ומעולם לא שמעתי מפקד שואג בקול כזה, ובטון שלא מותיר ספק שהוא מתכוון לכל מילה: "ולהקדיש את כל כוחותיי, ואף להקריב את חיי, להגנת המולדת ולחירות ישראל".
