וויליאם ראלף אינג' היה פרופסור וכומר, שחי לפני כמאה שנה. בכתביו התנגד להרבה מהרעיונות הפרוגרסיביים של תקופתו. מתנגדיו כינו אותו "הדיקן העגמומי", וטענו שאינו מבין את רוח הדור. אינג' השיב באמירה שכדאי לזכור: "מי שמתחתן עם רוח הדור, ימצא עצמו אלמן בדור הבא".
קשה מאוד לדבוק ברעיונות לא פופולריים. כאשר כולם אומרים אותו דבר, צריך טונות של אומץ כדי לומר אחרת. "טרנספר מרצון" היה רעיון מוקצה מחמת מיאוס בציבוריות הישראלית. אפילו אחרי טבח הזוועות שעברנו, העזו רק מעטים להרהר ברעיון הזה. היו אחדים, כמו יואב שורק, שכתבו עליו – כקול קורא במדבר. ואז החל נשיא ארצות הברית לקדם בהתלהבות את הטרנספר, ופתאום הגישה הרווחת התהפכה לחלוטין. נתניהו אמר: "רעיון מצוין"; גנץ הצהיר: "אין לישראל מה להפסיד ממנו – רק מה להרוויח"; ואפילו יאיר לפיד הודה: "זו הייתה מסיבת עיתונאים טובה לישראל". אני תוהה איך הם היו מגיבים לו שאלנו אותם על הרעיון הזה לפני שבועיים. טראמפ הפך לפופולריים גם רעיונות אחרים, למשל: שיש רק שני מינים, זכר ונקבה. מי שאמר את העובדה הפשוטה הזו לפני שנתיים הוקע כפושע שנאה; היום זו המדיניות הרשמית של ארצות הברית.
אנחנו חיים בתקופה שמהללת את הביטוי האישי הייחודי בלבוש, בתסרוקת ובטעם הקולינרי, אבל דורשת מכולם לחשוב אותו דבר. בפאנלים אקדמיים מקפידים על גיוון, אך רק בכל הנוגע לתגיות הזהוּת החביבות על הנֵעורים. על הבמה בפאנל יֵשבו נשים וגברים, להט"בים וסטרייטים, שחורים ולבנים – וכולם ידקלמו אותן סיסמאות פרוגרסיביות נדושות. באקלים תרבותי כזה הקושי האמיתי איננו להביע רעיונות חריגים, אלא להעז בכלל לחשוב עליהם. העמדות המקובלות מגדירות בדרך כלל את גבולות הגזרה לא רק לפה, אלא גם לשכל.
כמה קשה להיות, למשל, אורית סטרוק – אישה שמעיזה שוב ושוב ללכת נגד הזרם. היא אחת היחידות בינינו שהתריעו לפני הטבח על ההפקרות בחזית הדרום. חודש אחד בלבד לפני שמחת תורה תשפ"ד כתבה סטרוק: "יום פקודה בוא יבוא – כשהחמאס יחליט". היא הייתה אז ללעג ולקלס – וצדקה לגמרי, בזמן שכולנו טעינו. היום שוב מגלגלים אותה בזפת ובנוצות כשהיא מתריעה מפני עסקאות חטופים מופקרות. הלוואי שאזהרתה הקודרת לא תעמוד למבחן המציאות; הלוואי שנצליח לשחרר את כל שבויינו בעסקה אחראית ושקולה, ושגם ה' יהיה בעזרנו בהתמודדות עם מחיריה. אך אם חלילה יהיה אחרת, כל חסרי החוליות יתהפכו שנה אחרי העסקה ויבקרו את ראש הממשלה, על שנכנע ללחצם ולקונספציה שטיפחו. ניסיון העבר מלמד שהם לא יטרחו אז לשבח את המעטים שהעזו לחשוב אחרת.
גם זו נקודה שצריך לציין. יש אנשים שהלכו נגד הזרם, אך לפחות זכו להכרה כאשר התברר שצדקו. כל אחד מוקיר היום את האומץ שהפגין גלילאו, כאשר התעקש לטעון שהארץ מקיפה את השמש, ולא להפך: "ואף על פי כן, נוע תנוע". אך במקרה הנפוץ יותר, הרבים שטעו אינם סולחים למעטים הצודקים על צדקתם. כך שכאשר מנסים לגייס אומץ לחשוב אחרת, אי אפשר לבנות על הציפייה לתגמול עתידי. המשענות היחידות הן מצפון אישי חזק ואמונה בא־לוהי אמת.
המופת שלי בהקשר הזה הוא דווקא חסידי ברסלב. בשנות השבעים היו רק כמה עשרות חסידים כאלו בישראל, והם היו מבוזים ונלעגים בפי כול. הברסלברים התעלמו מהלעג, ותוך חמישים שנה כבשו (לצערי) את העולם. אך לדאבון הלב, גם אמונה דתית אינה ערובה לעמוד שדרה. בחינוך הדתי־לאומי רווחת מאוד עמדה הפוכה, שמתוך כתבי הרב קוק מנסה להנדס גיבוי מטאפיזי לכניעה גורפת ל"רוח הדור"; כאילו קיימת איזו ישות רוחנית עילאית, "הדור", וכל מלמוליה הם דברי א־לוהים חיים. לא פעם, כשאני מדבר עם מורים על אמונותיי החינוכיות, אומרים לי: "אבל זה לא מתאים לדור". בתגובה אני לפעמים מראה להם רעיונות שכתבתי לפני עשרים שנה, שהיו בניגוד גורף ל"רוח הדור" של אז, ושהפכו למיינסטרים בנוער הדתי. זה לא אומר שכך יקרה תמיד, וזה ודאי לא אומר שתמיד צדקתי. יש רעיונות שכתבתי לפני עשרים שנה – עם הזרם או נגדו – שהיום אני חושב שהיו טעות גמורה.
לא תמיד נכון לשחות נגד הזרם; אך תמיד צריך להעריך את אלו שמוכנים לעשות זאת ולשלם את המחיר.
