אם הייתם פוגשים את ניקולה טסלה ברחוב, כנראה הייתם חוצים לכיוון השני. טסלה היה טיפוס סהרורי שחי בחדרי מלון במספרים שמתחלקים בשלוש, פיתח פחד חולני ממחלות וחיידקים והשתמש ב־18 מפיות בכל ארוחה. פרנואיד? בהחלט. משוגע? כנראה. אבל בזכות המשוגע הזה אתם קוראים את הטור הזה באור חשמלי שמגיע בזרם חילופין.
קחו למשל את ג'ק מה, המייסד של עליבאבא – עוד אחד שלא הייתם רוצים להיתקע איתו במעלית. האיש שנכנס לכנסים שלו על אופנוע, מחליף תחפושות מוזרות ומתעקש להעליב בנקאים סינים בפומבי הוא כנראה לא המועמד הראשון שהייתם בוחרים בו לנהל את קרן הפנסיה שלכם. אבל המשוגע הזה בנה אימפריית מסחר אלקטרונית ששינתה את פני הכלכלה העולמית. הוא גרם למיליארד סינים לקנות הכל – מגרביים ועד טרקטורים – דרך האפליקציה שלו. הוא בנה מערכת תשלומים שהפכה את הכסף המזומן בסין למיושן יותר מהחומה הגדולה.
ועכשיו קחו את דונלד טראמפ. האיש שצובע את עצמו בכתום, מתפרץ בטוויטר באמצע הלילה ומתבדח עם מבקרים על הכפתור האדום שבחדרו הוא אותו האיש שעכשיו, באמצע מלחמת חרבות ברזל, זורק לאוויר העולם רעיון שנשמע כמו פנטזיה של הימין הקיצוני ביותר: פינוי רצועת עזה מתושביה וקליטתם במדינות שכנות בתמורה לתמריצים. והעולם כמרקחה. "טראמפספר", הם מכנים את ההצהרה המפתיעה הזו. אך באותה נשימה קבוצות אינטרס שונות מתכנסות ודנות בשאלת האופרטיביות שלה.
כשג'וזף אוברטון המציא את התיאוריה הקרויה על שמו, "חלון אוברטון", הוא ניסה להסביר תופעה מרתקת: איך רעיונות שנחשבו פעם לבלתי נתפסים הופכים למדיניות מקובלת. זה עובד כמו חלון שזז למעלה ולמטה על סקאלה של לגיטימיות: מ"הזוי ומטורף" דרך "רדיקלי", "שנוי במחלוקת", "סביר", "פופולרי" ועד ל"מדיניות רשמית". החלון הזה, טען אוברטון, לא נפתח בבת אחת. הוא נע לאט, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שפתאום אתה מוצא את עצמך במקום שלא האמנת שתגיע אליו.
כשרחבעם זאבי דיבר על טרנספר, החלון היה סגור הרמטית. כשהרב מאיר כהנא דיבר על העברת אוכלוסין, לא רק שהחלון היה סגור – מישהו הוריד את התריס והתקין סורגים. אבל כשטראמפ אומר "בואו נעודד הגירה מרצון", פתאום החלון נפתח לרווחה והבריזה הקרירה של הלגיטימציה נכנסת פנימה. לפעמים צריך מישהו שנמצא קצת מחוץ למשבצת כדי להזיז את המשבצת עצמה. מישהו שלא קורא את המפה כדי לשרטט מפה חדשה. כולם עסוקים בלהיות נורמטיביים ומקובלים, ואילו המשוגעים שלא אכפת להם מה יגידו עליהם הם אלה שמזיזים את גבולות האפשרי.
כשטראמפ מודיע למצרים "אתם תקלטו פליטים" הוא לא מתנצל, לא מגמגם, לא מסביר. הוא פשוט קובע עובדה כמו בוס של תוכנית ריאליטי שמודיע מי עף השבוע. "אתם תעשו את זה כי אני אמרתי, וכי אני דונלד טראמפ". טראמפ מנהל כאן משא ומתן בסגנון מכירת דירה בניו־יורק: אתה מתחיל מהמחיר המטורף ביותר שאתה יכול להעלות על הדעת ומשם נפתח המיקוח. הוא אומר לעזתים: "זה התרחיש הכי גרוע מבחינתכם. עכשיו בואו נדבר על מה אתם מוכנים לתת כדי שזה לא יקרה".
טראמפ מנהל משא ומתן בסגנון מכירת דירה בניו–יורק: אתה מתחיל מהמחיר המטורף ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ומשם נפתח המיקוח
אז נכון שהוא לא בדיוק הדמות שהייתם רוצים שהבת שלכם תביא הביתה לארוחת שישי, אבל הבת שלכם לא מביאה אותו הביתה – הוא סתם נשיא ארצות הברית. ולאנשים מסוימים יש לפעמים נטייה להתבלבל בין "נחמד" ל"טוב בשבילנו". הם רוצים מנהיג אמריקני שיודע להגיד את כל המילים הנכונות על דמוקרטיה וזכויות אדם, שיודע לקרוא טלפרומפטר בלי להתבלבל ושלא משתולל בטוויטר באמצע הלילה. אבל לפעמים עדיף להביא מישהו שיודע להגיד "אני אסדר את זה", ובאמת מסדר.
אם הייתי צריכה לבחור מישהו לרוץ איתו בשדה הקרב? ביידן, ברור. הוא יציב, צפוי, אחראי. הוא לא ישאיר אתכם להירקב מאחור. אבל אם אני צריכה מישהו שישמור על האינטרסים שלי בחדר המשא ומתן? תנו לי את המשוגע הזה שלא רואה בעיניים, כי לפעמים הוא זה שרואה יותר טוב מכולם.
ובסוף השאלה היחידה שצריכה להעסיק אותנו היא לא אם המנהיג האמריקני יציב בנפשו, אלא אם הוא טוב ליהודים. ואם המשוגע הזה, שמדבר על עצמו בגוף שלישי ומאמין שהוא המצאה יותר טובה מהגלגל עובד בשבילנו, תנו לו לעבוד. העיקר שכל החטופים יחזרו כבר, וש־7 באוקטובר לא יחזור לעולם.
rachelm@makorrishon.co.il
