טקס פרסי הגראמי, שציין בשבוע שעבר את השנה ה־67 שלו הוא עדיין מאורע מדובר. בהתחשב בשנים שעברו מאז הקמתו והעולם שאנו חיים בו כיום, יש בזה מן הפלא וזה אפילו קצת מעורר תמיהה. הגראמי נחשבו במשך עשורים למדד עליון של הצלחה מוזיקלית, לפי אמות המידה של התעשייה, ובעיקר האליטה שלה. עם זאת, בעידן הנוכחי שלנו, עולות השאלות הברורות לגבי הרלוונטיות. מחקרים ונתונים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שהגראמי מאבד מהשפעתו, במיוחד בקרב קהלים צעירים. מפתיע? לא ממש.
נתוני הצפייה בטקסים של השנים האחרונות מראים על מגמת ירידה. אולי אפילו דרסטית. לדוגמה, בשנת 2021, הטקס רשם את הרייטינג הנמוך ביותר בתולדותיו, עם ירידה של כ־53 אחוז בצפייה בהשוואה לשנה הקודמת. מגמה זו נמשכה גם בשנים שלאחר מכן, אבל עיקר הביקורת לא הייתה על איכות הטקס כשלעצמו, טכנית והפקתית. את זה יש לתת להם לחלוטין, תמיד תקבלו הופעות נהדרות וביצועים מיוחדים ומפתיעים לעיתים (דוגמה אחת מני רבות: אמינם ואלטון ג'ון מבצעים יחד שיר על אותה הבמה ב־2001) – עיקר הכוונה היא רעיונית וביצועית.
ניקח לדוגמה את דה וויקנד (חברנו משכבר הימים ואוהב ישראל ידוע) שלטענתו קופח מהטקס במשך שנים על אף ההצלחה הרבה שלו והפסגות היצירתיות שהגיע אליהן (והוא אכן הגיע), וקשה להאשים אותו כאשר אלבום כמו "After Hours" שלו מ־2020, עם הסינגלים "Blinding Lights" ו"Save Your Tears" שהתנגנו ללא הרף בכל מקום – לא הועמד לזכייה ולו לפרס אחד. בהמשך הוא גם החרים את הטקס, עד השנה. בטקס האחרון הוא חזר והופיע, לפניו עלה נשיא האקדמיה הארווי מייסון ג'וניור שדיבר על השאיפה לשקיפות ועל החתירה שלהם לייצוג של כל קהילת המוזיקה, ועם זאת, יש עוד הרבה מה לשפר.
נקודה חשובה שבעטיה הטקס ספג אש היא היעדר גיוון והטיה מגדרית ואתנית (טייטל מפוצץ לגזענות). במשך השנים אחוז הזוכים שאינם לבנים או גברים היה נמוך ביחס לחלקם בתעשיית המוזיקה. הביקורת הזו הובילה לקריאות לרפורמה בתהליכי הבחירה וההצבעה. לצד זה, גם כאשר הועמדו לזכייה אמנים המשתייכים לקהילה האפרו־אמריקנית, הם נאלצו להסתפק בקטגוריות שמשאירות אותם בגטו מוזיקלי. דוגמה טובה היא זאת של טיילר דה קרייאטור, שכשמו כן הוא – יוצר רב־תחומי ומוזיקאי פורץ דרך שהוציא בשנת 2019 את אלבום הקונספט הנהדר שלו "IGOR", שנגע מוזיקלית (לצד ההיפ הופ שממנו טיילר הגיע) בקשת רחבה שהחלה בסול פרוגרסיבי עד לפופ טהור וקליט. בגראמי הוא היה מועמד לפרס אלבום הראפ הטוב של השנה (וגם זכה בו), אף שבבדיקה קצרה אלבומים אחרים שהיו מועמדים בז'אנר הפופ הכילו יותר ראפ. בריאיון אחרי הטקס טיילר אמר "זה מבאס שבכל פעם שאנחנו – ואני מתכוון לבחורים שנראים כמוני – עושים כל דבר שהוא מכופף ז'אנר או כל דבר, הם תמיד מכניסים את זה לקטגוריית ראפ או מוזיקה אורבנית. אני לא אוהב את המילה הזאת ("אורבנית") – זאת רק דרך פוליטיקלי קורקטית לומר לי את ה־n-word". וזה רק מקרה אחד שמסכם רבים וטובים. בחירות אופנתיות ותיחום גזעני שבדרך כלל בא בניסיון להיות Over Woke, בלי לראות את האנשים בדרך ובעיקר את רגשות הקהל שבסוף צופה בבית ומביא את הרייטינג.
בעידן הדיגיטלי, פלטפורמות הסטרימינג והרשתות שינו לבלי הכר את הדרך שבה נצרוך מוזיקה וניגש אליה. אמנים יכולים להגיע למיליוני מאזינים גם ללא צורך בהכרה ממסדית כמו זו של הגראמי. היום האפשרות המופלאה של אמנים לבנות קהל ולהפיץ את המוזיקה שלהם באופן ישיר מייתרת עם הזמן את הטקסים שבעיקר באים לשמר אליטה, תפיסות מסוימות ומשהו שאנחנו מכירים ויודעים לזהות בישראל במהירות – חוסר אותנטיות. ובינתיים, בפרס אקו"ם ננוחם.
וגם נדון לכף זכות
בכל זאת, יש גם דברים יפים בחסות הגראמי. שימו עין ואוזן על דואצ'י (Doechii) היוצרת המוכשרת שלא צריכה אף פרס אבל ריגשה בנאום שלה כשזכתה באלבום הראפ הטוב של השנה על "Alligator Bites Never Heal" המעולה. תמצאו שם מוזיקה שבאה כמו בעיטה לראש, מעטפת אמנותית נהדרת והגשה חותכת. וזאת רק ההתחלה מבחינתה. לא לפספס.
