מאז שאביה התאבד לנגד עיניה שתקה תמר במשך שבעה חודשים. ואז, לא בטוחה לכמה זמן, היא מחליטה לצאת מהבית. די מהר היא פוגשת את הולי, נערה סוערת שהגיעה מאנגליה לאתר את אביה הקיבוצניק. יחד הן נסחפות לשנת הרפתקאות שמתקיימת על הציר הכמעט בלתי אפשרי בין הבניאס ועיירה שכוחת א־ל באנגליה. בתחילת הקשר תמר המופנמת עדיין מנוהלת בידי הטראומה שלה ומותירה להולי את המרחב לקבוע מה יעשו וכיצד. תחילה החלטה זו מתבררת כנכונה: הולי מוליכה אותן בביטחון למגורים על גדת הבניאס, בונה להן חיים חברתיים עשירים עם שאר המתגוררים שם שנפלטו מהמסגרת, היא מאמצת כבשה שתמלא את מחסורן ומביאה לתמר מחברת לכתוב בה, כיוון שהיא מזהה את איכויות הכתיבה שלה. מהר מאוד מתברר שהולי המורכבת, גם היא שבירה ועמוסה בפחדים, ושברונה בעצם מכריח את תמר להיות זאת שתופסת פיקוד על הסיטואציות ולנווט אותן.
הולי ותמר, על אפיוניהן וסיפור חייהן, הזכירו לי קצת סיפור חברות אחר גדול מהחיים, של לולה ונינה מהרומנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה. סיפור ההתבגרות של האחרונות שזור זו בשל זו והקשר העז ביניהן מכריח כל אחת להתנהל כמעט באופן בלתי מודע בהתאם לאחרת. אבל במחשבה נוספת: אולי בעצם כל החברויות בגיל ההתבגרות הן כאלה? אולי לעד תתחבר מישהי שקטה למישהי בעלת ביטחון, ותנסה להשיג דרכה את שחסר שלה, ולהפך? אולי זו המחזוריות הזאת, כמו הטבע, שמלמדת שבהתבגרות כולנו רוצים קצת לשבור את הכלים, וחלקנו קצת יותר, ואם התחברנו למישהו שמותח את הגבולות שלנו בזמן הנכון ובמקום הנכון, נימתח יחד איתו אל הלא נודע?
הסיפור משחק על הציר שבין המציאותי לבדיוני, אך למעשה הוא מחוץ לזמן ולמקום. עלילת הספר מתרחשת בשנת 2005, ואף שהטלפונים הסלולריים כבר היו בשימוש נרחב, הבנות חיות בבועת זמן אחרת בבניאס ומתקשרות באמצעות פתקים שנמסרים ממעלה הנחל למורדו. והטבע חי ונושם בו בצורה פיוטית כל כך, שלפרקים קשה להאמין שהסיפור מתרחש במדינת ישראל הקטנה והצפופה. למען האמת, גם אנגליה נשמעת טוב מאוד, אבל כמה שישראל יפה בסיפור הזה. מתיאורי האפרסמונים, הפטל והתותים, לתיאורי בעלי החיים כמו "הגחליליות של עמק החולה. בריאות ושמנות, קורצות מכל עבר בצהוב, בירוק, בתכלת", ועד לתיאורי השגרה שלפיה היו "ערבים ארוכים מול האש, כשהרוח מהרי הלבנון מאווששת בצמרות הדולבים, ואפרסקים טריים מצוננים במי הנחל", הטבע נוכח בסיפור כמו היה הדמות השלישית. במקרה או שלא, אחרי שקראתי את הספר הזדמן לי להגיע לשמורת הבניאס וכשצפיתי במי הנהר הקרירים לא יכולתי שלא להתאכזב מהפער בין שמורת הטבע הסדורה והמהוגנת ובין התיאורים החיים והטבעיים של הטבע כפי שהשתקפו מקולה של תמר.
המחזוריות של הטבע מצביעה שסיפור החברות של תמר והולי, על אף מאפייניו הספציפיים, הוא לא ייחודי, אלא כזה שאנחנו פוגשים שוב ושוב אצל נשים צעירות שכל אחת בתורה משמשת כאור וצל עד שיסתיים שלב ההתבגרות ואולי גם קשר החברות ייפרם. בד בבד צפה הבנה אחרת: שחברות אחת כזו, כמו פרי טעים, כמו פרח יפה, כמו פלג נהר עם מים קפואים, היא חד־פעמית ולא תהיה עוד לעולם. בקיום הכל כך שברירי ועדין שלנו הכול חוזר על עצמו, אבל אנחנו חיים את חיינו פעם אחת. סיפורי מסע והתבגרות הם חד־פעמיים, וגם האנשים. ואת זה היצירה הזאת חוגגת.
