בבוקר שאחרי ההכרזה של טראמפ, גם אני כמו רבים ברחבי העולם הייתי קצת המום. אך בשונה ממי שהיה המום וחגג או ממי שהיה המום והתאבל, אני הייתי קצת המום כי לא ממש ידעתי מה לחשוב. ואני אסביר. היה משהו מאוד עמום בדברים של טראמפ. עמימות כזו שרק בלבלה אותי. כלומר לא ממש הצלחתי לדמיין איך התרחיש שלו קורה, וכשאני מתקשה לדמיין אני מתבלבל ואז מפקפק ואז התקווה שלי רחוקה מלהיות שלמה. כי אני לא באמת רואה איך אפשר לשנע אוכלוסייה כזו ענקית למקומות אחרים בעולם, אני לא יודע כמה מתוך האוכלוסייה הזו ירצו בכלל לנוע, והאם זה מוסרי בכלל להניע אוכלוסייה, ומה אם האוכלוסייה הזו דווקא כן מעוניינת ברובה לנוע? אפשר לבדוק דבר כזה? ומה זה אומר בכלל מקומות בעולם? ומה טראמפ רוצה בדיוק לבנות ברצועת עזה? ריביירה? מה זה אומר? ואחרי שהריביירה הזו תהיה מוכנה, מי יגור בה? והאם יחזירו אליה את כל מי שפונה משם לאורך השנים? גם את מפוני ההתנתקות? הרי גם אותם הניעו ממקום למקום (ונגד רצונם) והאם בבוא היום יגורו ב״ריביירת עזה״ יהודים וערבים יחד? או אמריקנים בכלל? בקיצור, תסלחו לי, אבל יש לי המון שאלות, והאמת היא, שאני לא ממש מבין בדברים כאלה ויודע איך לענות עליהן. ואז נכנסתי לפייסבוק וגם שם כמובן להטו הרוחות. פיד ימין ברובו חגג חגיגות משל בא משיח צדקנו רכוב על חמור לבן וגאל אותנו גאולה שלמה. ומשמאל, אבל וחמיצות, מרמור וקורטוב לא מבוטל של שנאה עצמית.
ואני, על אף העמימות שלי, חוויתי לפתע רגע אחד של בהירות מאוד משמעותית. רגע אחד שבו הבנתי משהו שהוא לכאורה מאוד פשוט, אבל לפעמים יש דווקא כוח בפשטות הזו כשהיא מתנסחת בראש. או בלב. טראמפ רחוק שנות אור מלהיות הטיפוס שאני מחבב באופן אישי. למען האמת, אני אפילו די לא מחבב טיפוסים כמו טראמפ על שלל התכונות והמאפיינים שלו, ואין צורך לפרט, כי הדברים ידועים לכול. אבל בסופו של דבר התוכנית שהציג, לפחות ברובד הראשוני שלה, הפשוט שלה, התיאורטי, היא תוכנית שתוצאותיה אמורות לפעול ביום מן הימים לטובתי ולטובת משפחתי, שכניי, חבריי, בני עירי, בני עמי, תושבי ארצי ולטובת כל מי שחי כאן ולא מעוניין שבוקר בהיר אחד השכנים הנחמדים מדרום או מצפון יפרצו שוב את הגבול, ירצחו, יאנסו ויחטפו אזרחים חפים מפשע ממיטותיהם. פתאום הבנתי שלפעמים השאלות הגדולות של החיים בסופו של דבר, או בעצם בתחילתו של דבר, יכולות להיות פשוטות. האם אנחנו מסוגלים לרגע לשאול את עצמנו, אוקיי, לפני הכול, זה בעדי או נגדי הדבר הזה? עוד לפני השאלות הגדולות של האיך והלמה וההיתכנות. ברמת ההצהרה מה שנקרא, על הנייר. וזה כמובן לא אומר שצריך לעצור שם. להפך, אסור לעצור בשלב השאלה הפשוטה ואנחנו כמובן מחויבים להמשיך הלאה לשאלות וסוגיות של צדק ומוסר, אבל גם עניינים כאלה צריכים להתדיין בקונטקסט הרחב של טובתנו או רעתנו.
מוזר מאוד להתכחש לרגש הבסיסי הזה שמתעורר כשאני מגלה שמישהו רוצה בטובתי. יהיה מי שיהיה. אחרי שהבנו את זה והפנמנו את זה אפשר לדון בהשלכות
יכולות להיות המון משמעויות לציווי המוכר שהקב״ה מצווה אותנו בספר דברים, ״ובחרת בחיים״. יש אינספור פירושים לאמרה הזו, מכאן ומכאן. ולעיתים יש צורך קריטי לקרוא את הדיבור הזה בפשטות הכי בסיסית שלו: ההפך מחיים הוא מוות ואנחנו מחויבים לעשות הכול כדי חלילה לא למות. יש עוצמה מאוד גדולה בקריאה כזו ואפשר להשתמש בה כמעט בכל סוגיה הרת גורל שמונחת לפתחו של האדם הפרטי או העם כולו. טראמפ אמר מה שאמר והציע מה שהציע, לטובתנו. וזה אחלה. זה מרגש. זה נותן תקווה. לרגעים זה אפילו משמח. מוזר מאוד להתכחש לרגש הבסיסי הזה שמתעורר כשאני מגלה שמישהו רוצה בטובתי. יהיה מי שיהיה. ועכשיו, אחרי שהבנו את זה והפנמנו את זה אפשר לדון בהשלכות, אפשר לדבר, להקשיב לכל הצדדים, צריכים ואף מוכרחים ללכת לאורו של המוסר היהודי ואיתו לקיים גם את מצוות הזיכרון, כי הטבע האנושי נוטה לשכוח. מימין ומשמאל. לשכוח גם מי האויב האמיתי שלנו וגם ש״לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ״ כמאמר החכם באדם.
אני כותב את הטור הזה במכונית בשעת בוקר מוקדמת. לפני רגע הורדתי את עקיבא ליד בית הספר שלו. הוא שם את הכובע של המעיל על הראש, אמר לי "להתראות אבא" ויצא אל הגשם. ליוויתי אותו במבט בשביל העולה וראיתי שהוא מזמין ילד שהלך לצידו להיכנס מתחת למטרייה הכחולה שלו. אלה החיים עצמם ואני רוצה לקוות שעקיבא שלי יגדל לעולם טוב יותר. לא בקלישאה. באמת.
