נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר של ישראל, שיתף אתמול בטוויטר שהוא, ובכן, נפגש עם מילואימניקים צעירים וענה לשאלותיהם. זה לא חדש בדף של בנט, שנראה כאילו התחביב הגדול שלו הוא לפגוש צעירים בהקשר צבאי (פנימיות צבאיות! מכינות! חיילים! מילואימניקים!) ולפרגן להם, וזו גם לא ביקורת על בנט; זה ממש בסדר, ואף ראוי, לפרגן לצעירים ולחיילים, להצטער על מותם של גיבורים ולחזק משפחות חטופים.
הרבה מאוד מהתגובות לשיתוף הזה היו של עיתונאים, והרבה מאוד מהעיתונאים שאלו למה בעצם בנט לא משתף את מחשבותיו על יזמות, פוליטיקה וכל מה שמעניין, גם אותם ודרכם את הציבור כולו. אבישי גרינצייג, למשל, כתב: "אתה משתף אותנו ששיתפת את תפיסותיך על יזמות, קריירה, ניהול המלחמה, החטופים ופוליטיקה. אולי כדאי שתשתף גם אותנו בתוכן של הטקסט הזה? במשך שנה וחצי אתה מתאמץ לברוח מכל משהו שיש בו מהות, כדי להיות בסדר עם כולם. לא חייב ראיון נוקב. אפשר אפילו סתם פוסט בטוויטר".
עידן ארץ, עיתונאי כלכלי, כתב כמה סוגיות בוערות שהוא ישמח לשמוע את תשובותיו של בנט בנושא, וחתם במילים: "כדי לדעת אם להצביע לך או לא, אני צריך להבין: מה עמדותיך בשאלות הנ"ל?"
זו שאלה מדהימה בעיני, בעיקר כי אין כרגע בחירות ובנט לא רץ כרגע בראשות אף מפלגה. למעשה, מלבד היותו ראש ממשלה לשעבר, נפתלי בנט אינו פוליטיקאי שנמצא במגרש המשחקים הפוליטי הישראלי. זה נכון שהוא מופיע בסקרים, אבל קשה להגיד שזה הוא שסוקר. וגם אם כן, זה לא הופך אותו לנבחר ציבור. מה זה 'לדעת אם להצביע לך או לא'. להצביע איפה? במה? על מה אנחנו מדברים?
חשוב לי רגע לחדד: זה בסדר גמור לבקש ממנו להביע דעה. יכול להיות שאבישי גרינצייג אישית מתעניין בדיעותיו של בנט כדי להבין טוב יותר ביזמות או בקריירה, ושעידן ארץ באמת רוצה להצביע לבנט וכמצביע הוא מבקש ממנו להיות יותר בהיר בסוגיות שעומדות על הפרק. אבל התגובות האלה, ובאופן כללי הסנטימנט הציבורי, נעות כאילו "היי, אתה חייב לנו משהו, למה אתה לא מביא לנו את המשהו הזה?"
ועל זה אני רוצה להגיד כמה דברים.
קודם כל, הוא לא חייב לכם כלום. הוא לא נבחר ציבור. גם אם היה בעבר נבחר ציבור וגם אם הוא מתכנן לרוץ בעתיד. כשירוץ אפשר יהיה לבקש, וכשיבחר אפשר יהיה לדרוש. מי שכן חייב לנו, וגם לכם, אלה נבחרי הציבור שלנו, שקשה להגיד שהם נותנים לנו דין וחשבון על הפעילות שלהם. יאמר לזכותו של עידן ארץ שאלו שאלות שהוא מפנה באופן עקבי לכל נבחר ציבור או שר, ומבקש ממנו תשובות על תחומי פעילותו, הבעיה היא שהם לא עונים. גרוע מזה, זה נראה לנו סביר שהם לא עונים. אנחנו דורשים מנבחרי הציבור שלנו פחות ממה שאנחנו דורשים מנפתלי בנט (ולא רק ממנו) רק כי יש לנו אפס ציפיות מהם.
שנית, אני מרגיש שהדרישה הזו מגיעה מתוך שתי תנועות.
הראשונה היא תנועה של עיתונאים שמרגישים שאנשים חייבים לדבר איתם, אם בגלל שהם 'עיתונאים' (כלומר, יש לי זכות שתענה לי, גם כאדם פרטי, כי אני עיתונאי) ואם בגלל שההם 'מפורסמים' (אתה מפורסם, אז אתה חייב לענות לי כי אנחנו מתעניינים בך). אלה תנועות שאפשר לראות גם בראיונות (וגרוע מזה, בדרישה לראיונות) סביב משפחות שכולות או חטופים, ובאופן כללי סביב כל אירוע שמושך תשומת לב. זו כמובן לא תנועה של העיתונאים כולם, ואף הפוך, רובם (לדעתי) אנשים עם רגישות חברתית, אכפתיות וטקט, ועדיין זה קורה. אני חושב שזה קורה, להבדיל, גם כאן.
השנייה קשורה ישירות לביקורת הנקודתית על העמימות הציבורית של בנט, שמפזר מסרים עמומים ולא נוקט עמדה בכלום. מבחינתו זה כמובן הדבר הנכון לעשות – לא משנה מה יגיד, בשלב הזה יש לו מלא מה להפסיד ושום דבר להרוויח. אין לו איך להשפיע עם המילים שלו, הוא בהכרח יחטוף עליהן ביקורת, וכל מה שיאמר ישכח לחלוטין בעוד שעה, אם בכלל ייזכר לשעה הזו. מבחינת העיתונאים והשיח הציבורי, לתחושתי, מדובר בביקורת שנובעת מתסכול – היינו רוצים לבקר אותך, אבל אתה מדבר באופן עמום שלא מאפשר לנו לבקר אותך, אז נבקר אותך על העמימות הזו.
כאמור, לתחושתי, זה לא נובע מהרצון העמוק של המצביעים הפוטנציאלים לדעת את דעתו של בנט בשלל נושאים כדי לבחור טוב יותר, אלא מהרצון העמוק של העיתונאים לנשוך שיניים. לפעמים זה נראה אותו הדבר (שנינו רוצים לדעת מה אתה חושב), אבל כמו שיודע כל מי שקורא כמה דקות בטוויטר, למעשה זה בדיוק ההפך – הראשון הוא רצון בדיאלוג ובשיח ציבורי. השני הוא רצון בטראפיק ובלהראות נוכחות.
